תנ"ך על הפרק - במדבר יח - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר יח

135 / 929
היום

הפרק

שמירת המקדש, מַתְּנֹת כְּהֻנָּה, מעשר ראשון, מעשר מן המעשר

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֙יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם׃וְגַ֣ם אֶת־אַחֶיךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֙יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִֽישָׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל הָעֵדֻֽת׃וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כָּל־הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל־כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֹ֣א יִקְרָ֔בוּ וְלֹֽא־יָמֻ֥תוּ גַם־הֵ֖ם גַּם־אַתֶּֽם׃וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל עֲבֹדַ֣ת הָאֹ֑הֶל וְזָ֖ר לֹא־יִקְרַ֥ב אֲלֵיכֶֽם׃וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֙חְתִּי֙ אֶת־אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיהוָ֔ה לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכָל־דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָה֮ אֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרוּמֹתָ֑י לְכָל־קָדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל לְךָ֨ נְתַתִּ֧ים לְמָשְׁחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחָק־עוֹלָֽם׃זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן־הָאֵ֑שׁ כָּל־קָ֠רְבָּנָם לְֽכָל־מִנְחָתָ֞ם וּלְכָל־חַטָּאתָ֗ם וּלְכָל־אֲשָׁמָם֙ אֲשֶׁ֣ר יָשִׁ֣יבוּ לִ֔י קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֥ים לְךָ֛ ה֖וּא וּלְבָנֶֽיךָ׃בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּאכֲלֶ֑נּוּ כָּל־זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶה־לָּֽךְ׃וְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכָל־תְּנוּפֹת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק־עוֹלָ֑ם כָּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכַ֥ל אֹתֽוֹ׃כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכָל־חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר־יִתְּנ֥וּ לַֽיהוָ֖ה לְךָ֥ נְתַתִּֽים׃בִּכּוּרֵ֞י כָּל־אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר־יָבִ֥יאוּ לַיהוָ֖ה לְךָ֣ יִהְיֶ֑ה כָּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכֲלֶֽנּוּ׃כָּל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃כָּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכָל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽיהוָ֛ה בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה׃וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא׃אַ֣ךְ בְּֽכוֹר־שׁ֡וֹר אֽוֹ־בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ־בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת־דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃וּבְשָׂרָ֖ם יִהְיֶה־לָּ֑ךְ כַּחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃כֹּ֣ל ׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לַֽיהוָה֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק־עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כָּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֙ אֲשֶׁר־הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְלֹא־יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת׃וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֺנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃כִּ֞י אֶת־מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיהוָה֙ תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַחֲלָ֑ה עַל־כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וְאֶל־הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֮ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי־תִ֠קְחוּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַֽמַּעֲשֵׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תִּי לָכֶ֛ם מֵאִתָּ֖ם בְּנַחֲלַתְכֶ֑ם וַהֲרֵמֹתֶ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה מַעֲשֵׂ֖ר מִן־הַֽמַּעֲשֵֽׂר׃וְנֶחְשַׁ֥ב לָכֶ֖ם תְּרוּמַתְכֶ֑ם כַּדָּגָן֙ מִן־הַגֹּ֔רֶן וְכַֽמְלֵאָ֖ה מִן־הַיָּֽקֶב׃כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם־אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר תִּקְח֔וּ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְתַתֶּ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃מִכֹּל֙ מַתְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם תָּרִ֕ימוּ אֵ֖ת כָּל־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה מִכָּל־חֶלְבּ֔וֹ אֶֽת־מִקְדְּשׁ֖וֹ מִמֶּֽנּוּ׃וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם אֶת־חֶלְבּוֹ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְנֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם כִּתְבוּאַ֥ת גֹּ֖רֶן וְכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב׃וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּכָל־מָק֔וֹם אַתֶּ֖ם וּבֵֽיתְכֶ֑ם כִּֽי־שָׂכָ֥ר הוּא֙ לָכֶ֔ם חֵ֥לֶף עֲבֹֽדַתְכֶ֖ם בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְלֹֽא־תִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא בַּהֲרִֽימְכֶ֥ם אֶת־חֶלְבּ֖וֹ מִמֶּ֑נּוּ וְאֶת־קָדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל לֹ֥א תְחַלְּל֖וּ וְלֹ֥א תָמֽוּתוּ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
וילוו עליך וישרתוך. ת"ר, וילוו עליך וישרתוך, בעבודתך הכתוב מדבר, או אינו אלא בעבודתם, כשהוא אומר (פ׳ ד׳) ונלוו עליך ושמרו – הרי בעבודתם אמור, הא מה אני מקיים וילוו עליך וישרתוך – בעבודתך, הא כיצד, כהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה אבעבודתך היינו שמירה שהם שומרים ג"כ, ובעבודתם היינו שירה ונשיאת המשכן בכתף, והיינו וילוו עליך וישרתוך, שאתה עושה עיקר עבודה, עבודת המזבת, והם טפלים לעבודתך לנשאו בכתף, ולמדך הכתוב שיהיו לוים טפלים בשמירת כהנים, והטפילות ניכר בזה שהכהנים ישמרו למעלה והלוים למטה, ומטעם זה היו בית אבטינוס ובית הניצוץ ששם הכהנים שומרים בנויות עליות, ובית המוקד היה כיפה בנויה ע"ג לשכת אבנים, ומבואר בפרטיות במס' מדות.
ורמב"ם פ"ח ה"ד מבית הבחירה כתב וז"ל, מצות השמירה שיהיו הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ, והנה אע"פ שכן הוא בספרי כאן, בכ"ז לא ידעתי למה שבק הגמרא שהחליטה שהכהנים שומרים למעלה והלוים למטה, ותפס כספרי, וצ"ע.
ודע שכתב הב"י באו"ח סי' קכ"ח שאינו יודע טעם למנהג שהלוים יוצקים מים ע"י הכהנים כשעולין לדוכן, ורק בזוהר מצא סמך לזה, ולי נראה דמלשון פסוק שלפנינו יש למצוא רמז לזה, כי בקדושין כ"ב ב' מבואר דרחיצה בכלל היא אחת מעניני השירות, ובזבחים י"ח ב' מבואר דנשיאת כפים היא אחת מעבודות הכהונה, וא"כ אחרי דכתיב כאן וילוו עליך וישרתוך, והיינו שהלוים ישרתו להכהנים בעבודתם, והרי מבואר דהלוים משרתים ברחיצה לכהנים בעבודתם בנשיאת כפים. .
(תמיד כ"ו ב׳) גם הם גם אתם. תניא, מניין לעיקר שירת לוים מן התורה, אמר ר׳ יונתן, אמר קרא ולא ימותו גם הם גם אתם, מה אתם בעבודת מזבח אף הם בעבודת מזבח בר"ל מה עבודת כהנים היא רק בעבודת מזבח אף לוים כן, ולא משכחת לוים כשרים בעבודת מזבח אלא בשיר, ובגמרא באו כמה דרשות בענין זה, ועיין מש"כ בענין זה ס"פ נשא (ז' ט'). .
(ערכין י"א א׳) גם הם גם אתם. תניא, ולא ימותו גם הם גם אתם, אתם בשלהם והם בשלכם – במיתה, הם בשלהם – באזהרה גר"ל כהנים שנכנסו לעבודת לוים כגון ששרו או עמדו בשערים כמבואר בדה"י א' ט' שהיו הלוים ממונים על השערים או לוים שעבדו עבודת הכהנים חייבים מיתה ביד"ש, משא"כ לוי משורר שעמד על השערים או לוי משוער ששר אינו אלא באזהרה.
ופי' רש"י אזהרה זו לא איתפרש לן, עכ"ל. ואפשר לומר דבמה שאמר הכתוב בעבודת הלוים (ס"פ במדבר) איש איש על עבודתו ואל משאו, מרומז ענין זה שלא יבא לוי המיוחד לעבודה אחת בגבול עבודה אחרת של לוי, כמו משורר בעבודת שערים ולהיפך, ואף כי לא בא שם הלשון בלשון אזהרה דהיינו בלשון ל"ת, אך אפשר כי הוא בערך לאו הבא מכלל עשה, ואיך שהוא אזהרה היא. וכסמך ראיה לזה מצאתי ברמב"ם פ"ג ה"י מכלהמ"ק וז"ל, והלוים מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ושוער למשורר שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו, עכ"ל. והנה לא מצינו דרשה זו בתלמוד ובספרי, ורק ע"פ מש"כ מרומזת בסוגיא דהכא, ודו"ק.
ודע כי דין זה דלוי שעבד בעבודת לוי אחרת אינם אלא באזהרה ולא במיתה ביד"ש אינו ברור כ"כ, כי בסוגיא כאן אחר ברייתא זו איתא בזה"ל, אמר אביי, נקטינן משורר ששיער בשל חבירו – במיתה, שנאמר (במדבר ג' ל"ח) והחונים לפני המשכן קדמה והזר הקרב יומת, מאי זר, אילימא זר ממש הכתיב חדא זימנא (שם פ' י') אלא לאו זר דאותה עבודה, ע"כ. והנה הרמב"ם בפ"ג הי"א מכלהמ"ק פסק כאביי, ולכאורה דבר פלא הוא שפסק כמותו נגד סתם ברייתא שלפנינו, וכבר טרח הכ"מ ליישב ואין דבריו מספיקים כלל.
ולי נראה פשוט בטעמיה דמדייק ומעמיד פסקו על הלשון נקטינן שאמר אביי, שפירושו בכ"מ מסורת קדומים וקבלה מדור דור, וכש"כ רש"י בעירובין ה' א' ובגיטין נ"ט ב' נקטינן – מסורת מאבותינו, ולכן פסקינן כן, וכן בסוגיות ההן ובקדושין ל"ג איתא הלשון נקטינן וגם שם פסקינן כן מטעם הקבלה ומסורת. .
(שם שם) וזר לא יקרב אליכם. תניא, אזהרה לזר שלא יקרב לעבודה מניין, ת"ל וזר לא יקרב אליכם דבספרי באה דרשה זו ברחבה, וזר לא יקרב אליכם למה נאמר [ר"ל הא כבר כתיב והזר הקרב יומת], לפי שנאמר והזר הקרב יומת, עונש שמענו, אזהרה מניין, ת"ל וזר לא יקרב אליכם, ע"כ. ור"ל מפני שאין עונשין אלא א"כ מזהירין ולכן צריכין אנו למצוא לזה אזהרה. .
(זבחים ט"ז א׳) ושמרתם את משמרת הקדש. הרי זה אזהרה לב"ד להזהיר את הכהנים שתהא עבודה כתקונה, שכשעבודה כתקונה מכלה את הפורעניות לבא לעולם הדריש דקאי על הב"ד משום דלכהנים עצמן נאמרה אזהרה זו ביחוד בסמוך בפסוק ז' ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם, וגם מדייק משום דפרשה זו נאמרה בלשון יחיד [היכי שלא אמר ואתה ובניך אתך], ומדשינה כאן לכתוב בלשון רבים דריש דקאי על הב"ד. [ספרי]. ולא יהיה עוד קצף. מה ת"ל עוד, אלא שכבר קצף, שנאמר כי יצא הקצף ווכיוצא בזה בפ' נח ולא יהיה עוד מבול שאין ת"ל עוד אלא מפני שכבר היה. .
(שם) נתנים לה׳ לעבד. לה׳ הם מסורים ולא לכהנים זר"ל שאין מסורים לכהנים שישרתום בעבודתם הפרטית, עבודת חול, אלא רק בנוגע לעבודת הקודש עבודת אה"מ ישרתום וכמבואר לעיל בפסוק ב'. .
(שם) תשמרו את כהנתכם. שומע אני אפילו לשחיטה, ת"ל (ר"פ ויקרא) ושחט את בן הבקר לפני ה׳ והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, מקבלה ואילך מצות כהונה חר"ל מדכתיב כהן בקבלה ולא בשחיטה ש"מ דושחט אבעלים קאי, וסמך ידו [בעל הקרבן] ושחט הוא, ועיין מש"כ לקמן אות י"ב, ופרטי דין שחיטה בזר נתבאר לפנינו ריש פרשה ויקרא. .
(יומא כ"ז א׳) ועבדתם עבדת מתנה. אי ועבדתם שומע אני מעורבבים ת"ל עבודת מתנה, מה מתנה בפייס אף עבודה בפייס טר"ל יכול כל כהן שרוצה להקריב יבא ויקריב, בלא סדר ומשטר, ת"ל עבודת מתנה, כלומר מתנות כהונה התקינו להם פייסים שהם משמרות כנודע, כך יתקנו פייסים לעבודות מזבח, ומבואר ענין הפייסים בפ"ב דיומא. ואמנם דרשה זו אסמכתא היא, דעיקר ענין הפייסים מדרבנן הוא, ורק חז"ל מצאו לזה רמז וסמך בתורה כדרכם בקודש. [ספרי]. עבדת מתנה. תניא, אמר ר׳ שמעון בן לקיש, זר שתרם מעל המזבח פטור, מאי טעמא, דכתיב ועבדתם עבודת מתנה ׳ יצא זה שהוא בהרמה יאיירי בתרומת הדשן ודישון מזבח הפנימי והמנורה, ועיין באות הסמוך. .
(ירושלמי יומא פ"ב ה"א) והזר הקרב יומת. אמר רב, זריקה הקטרה, ניסוך המים וניסוך היין זר חייב עליהם מיתה, מאי טעמא, דכתיב ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ועבדתם עבודת מתנה והזר הקרב יומת, עבודת מתנה ולא עבודת סילוק יאבזה בא להוציא עבודת תרומת הדשן ודשון מזבח הפנימי והמנורה, ודריש עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סלוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח והיינו הך דדרשה הקודמת בלשון אחר. , ועבדתם – עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה יבעבודה תמה היא עבודה שגומרת ומתממה את הדבר ולא שיש אחריה עבודה, כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריהם עבודה, אבל זריקה הוי עבודה אחרונה שבדם, וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאברים ופדרים, וכן ניסוך היין בכל השנה וניסוך המים בחג. , ולכל דבר המזבח, לאתויי שבע הזאות שבפנים ושבמצורע יגשמזה על הפרוכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל יוהכ"פ ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל כדכתיב (פ' מצורע) והזה מן השמן באצבעו, דסד"א לאו דבר המזבח הוא להכי מרבה לכל. ולכאורה דרשה זו אך למותר, שהרי בלא"ה זר חייב מיתה על כניסה בפנים אך בביאה ריקנית, אך משכחת לה כששגג בביאה. –
ועיין ברמב"ם פ"ט ה"ה מביאת מקדש שכתב, והמסדר שני גזרי עצים על המערכה הרי הוא כמקטיר אברים וחייב מיתה, שהעצים קרבן הוא, עכ"ל, וזה מאמר ר' יוחנן בסוגיא כאן (ע"ב), ומפרש טעמיה בגמרא דס"ל דעבודה תמה היא, והיינו שסידור מערכת עצים תמה בזה, ומפרש עוד בגמרא דרב לא ס"ל כן משום דחשיב רק ארבע עבודות, ומשמע דתו לא, ובארו טעמיה דס"ל דלאו עבודה תמה היא, כיון דיש אחריה סדור אברים, ואף דהכא סדור עצים ואחריה סדור אברים בכ"ז שם סידור אחד היא.
והנה לפי"ז יפלא על הרמב"ם דפסק כר' יוחנן ולעיל בפרק הנזכר הלכה ב' כתב מפורש דאין חייב מיתה רק על ארבע עבודות, כרב, וצ"ל דלכן הוסיף הרמב"ם הלשון והמסדר שני גזרי עצים הרי הוא כמקטיר אברים, לומר שעבודה זו היא מן השם הקטרה, ואחרי דעל הקטרה חייב, חייב גם על סידור העצים.
אך לפי"ז יקשה מנ"ל להגמרא דרב לא ס"ל כר' יוחנן בזה משום דחשיב רק ארבעה דברים, כמש"כ, ודילמא באמת ס"ל גם הוא כר' יוחנן, ורק לא חשיב זה משום דזה נכלל בענין הקטרה וכלשון הרמב"ם, וצ"ע. .
(יומא כ"ד א׳) והזר הקרב יומת. עי׳ בדרשה לעיל פ׳ במדבר א׳ נ"א בלשון כזה. והזר הקרב יומת. מכאן לזר ששימש במקדש שחייב מיתה ידבידי שמים, כפי שיתבאר בדרשה הבאה. .
(סנהדרין פ"ג ב׳) והזר הקרב יומת. תניא, ר׳ ישמעאל אומר, נאמר כאן והזר הקרב יומת ונאמר להלן (י"ז כ"ח) כל הקרב הקרב אל משכן ה׳ ימות, מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים טושם בודאי בידי שמים איירי, דבמאתים וחמשים איש השרופים בעדת קרח כתיב, והחילוק בין מיתה ביד"ש לכרת בארנו בפ' אמור כ"ב ט' בפסוק ולא תשאו עליו חטא, וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו לעיל בפ' במדבר (א' נ"א וג' ל"ח), ודעת ר' עקיבא בגמרא דמיתה זו היא בידי אדם, ולא קיי"ל כותיה, ואונקלוס תרגם יומת – יתקטל, וכפי הנראה סובר כר"ע ותימא שתרגם שלא אליבא דהלכתא, ועיין בנמוקי רמב"ן פ' משפטים בפסוק וגם בעליו יומת. .
(שם פ"ד א׳) הנה נתתי לך. לך – שלך תהא, ואפילו להסיקה תחת תבשילך טזבדרשה שבסמוך יתבאר, דבשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ומבואר בגמרא דמצוה לשרוף את התרומה שנטמאת כדי שלא יבאו בה לידי תקלה, ואשמעינן הכא דבשעת ביעורה היינו בשעת שריפתה, מותר ליהנות ממנה, ומדייק כן משום דבעלמא דרשינן לך שלך תהא, להנאתך תהא, וגם הכא כן, ואחרי דאיירי כאן גם בתרומה טמאה כמש"כ, ומאי שייך בתרומה טמאה היתר הנאה אחרי דאסור לקיימה ומצוה לשורפה, אלא ודאי דהנאה היא הבאה בשעת הביעור, ונ"מ בזה בזה"ז לענין חלה שנקראת תרומה כמבואר לפנינו בפ' שלח (ט"ו כ') בדרשה חלה תרימו תרומה, מותר ג"כ ליהנות ממנה בשעת שריפתה. .
(שבת כ"ה א׳) משמרת תרומתי. בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה יזולכן קיי"ל דכל תרומה לכהן בין טהורה ובין טמאה, ואפילו נטמאה הדגן או התירוש כולה קודם שופריש הרי זה חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכהן, והטהורה נאכלת לכהנים והטמאה יהנו בשריפתה אם היה שמן מדליקין אותו ואם היה דגן וכיוצא בו מסיקין בו את התנור, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת. .
(שבת כ"ה א׳) משמרת תרומתי. ת"ר, אין מדליקין בטבל טמא בחול וא"צ לומר בשבת, דאמר קרא משמרת תרומתי, בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך יחר"ל כמו שתרומה טהורה לא הותר אכילתה רק משעת הרמה ואילך אבל קודם לכן לא, משום דטבל אסור באכילה, אף תרומה טמאה אכילתה דהיינו הדלקה וכיוצא בה לא הותר רק משעת הרמה ואילך, אבל קודם לכן לא, משום דטבל אסור בהנאה של כלוי, אבל שאר הנאות שאינם של כלוי שרי בטבל. –
ומה שאמר אין מדליקין בטבל טמא הוא הדין בטבל טהור, דילפינן טבל טהור מטבל טמא, מה טבל טמא אין לך בו שום הנאה של כלוי אלא מהרמה ואילך אף טבל טהור כן, אבל הנאה שאינה של כלוי שרי, דלא מצינו בשום מקום שיהא טבל אסור בהנאה. –
ומ"ש ואין צ"ל בשבת לא נתבאר הענין ומהו החידוש יותר בשבת מבחול, ועיין בחידושי הרשב"א שעמד בזה והניח בצ"ע, ואולי אפשר לומר, דבשבת יש גם חשש שמא יטה כדאמר לעיל כ"ג ב' בענין שמן שריפה הואיל ולשרפה עומד ומצוה עליו לבערו משום תקלה חיישינן שמא יטה יעו"ש, וה"נ גבי טבל כן. .
(שם כ"ו א׳) משמרת תרומתי. מכאן שאסור לגרום טומאה לתרומה ואסור להפסיד תרומה יטנ"מ בזה שאסור ליטול אתרוג של תרומה או משום שמכשירו לקבל טומאה דאיתא במשנה סוכה מ"ב א' שמחזירין הלולב ומיניו למים כדי שלא יתייבשו וכשנוגעים אח"כ באתרוג הוכשר לטומאה או שמפסידו בזה שקליפתו החיצונה נמאסת במשמוש הידים ואסור להפסיד תרומה, ועיין מש"כ בזה בר"פ בהר בפסוק והיתה שבת הארץ לכם לאכלה בדרשה לאכלה ולא להפסד. .
(סוכה ל"ה ב׳ ברש"י) משמרת תרומתי. בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה, ואמר רחמנא עביד לה שימור כתרומה תלויה היא תרומה התלויה בספק שאינו ידוע אם היא טהורה או טמאה, כגון שתי חביות של תרומה שנגע שרץ באחת מהן ואינו ידוע באיזה מהן שתיהן תלויות בספק, וס"ל לר"א שצריכה שימור שלא תטמא טומאה ודאית, דיליף ע"פ דרשה זו דגם תרומה כזו צריכה שימור, ור"ג ס"ל דהשימור הוא רק שלא לגרום לה טומאה בידים, אבל א"צ שימור שלא תטמאה ממילא, וקיי"ל כר"ג, ועיין במשנה ח' פ"ח דתרומות. –
וכתבו התוס' כאן אע"פ דבשבת כ"ה א' דרשינן [והיא הדרשה הקודמת] בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, והאיך נפקא לן שלש תרומות, טהורה וטמאה ותלויה, אך י"ל משום דכתיב נתתי לך משמרת תרומתי, דקאי תרומתי אלך ואמשמרת דלך שייך אטומאה לרבויי היתר הנאה [כמש"כ לעיל אות ט"ז], ומשמרת שייך אתלויה דבעי שימור, כמש"כ למעלה, עכ"ד, ולא אדע ל"ל לדחוקי כ"כ לפרש בעוד שאפשר לומר בפשיטות דתלויה היא בכלל טמאה, דאע"פ שאין טומאתה ודאית, אבל עכ"פ מכלל טהורה יצאה וחומרי טומאה עליה, וי"ל. .
(בכורות ל"ד א׳) משמרת תרומתי. תניא, ר׳ יוסי בשם ר׳ הילא אומר, בדין היה שיטמא אדם טבלו דבר תורה, דכתיב משמרת תרומתי, תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריכה שימור, ומה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ה׳ לאהרן הכהן (פ׳ כ"ח), עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו כאר"ל מן התורה מותר לטמא בידים את הטבל [תבואה שלא נתרמה], יען כי רק התרומה צריכה שימור ולא הטבל, ואלא מהיכן למדו לומר דטבל דעלמא אסור לטמא אותו לכתחלה מכאן הוא דלמד, ונתתם ממנו לאהרן הכהן, מה ת"ל הכהן, ודרשינן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו שיהיה ראוי לו לאכול כשהוא בכהונתו ובימי טהרה, ולכן קיי"ל דעיסת חלה שנקראת ג"כ תרומה [כמש"כ בפ' שלח ט"ו כ'] שנולד בה ספק טומאה קודם שגלגלה [שזה גמר מלאכה לחלה] מותר לטמאותה גם בודאי טומאה, יען כי אינה ראויה לאכול לכהנים ולא קרינן בה ונתתם ממנו לאהרן הכהן שיהיה ראוי לו לאכול בכהונתו ובטהרה כמש"כ, ואם נולד הספק טומאה לאחר שגלגלה מכיון שנעשית טבולה לחלה חל עליה חובת השמירה שלא לגרום לה טומאה כמבואר בדרשה הקודמת, ולכן תעשה בטהרה, ועיין בחלה פ"ג מ"ב. .
(ירושלמי חלה פ"ג ה"ב) משמרת תרומתי. התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה בטומאה, דכתיב משמרת תרומתי שתי תרומות, וכתיב בתרומה ולא ישאו עליו חטא ומתו בו (פ׳ אמור) ובכורים נמי איקרי תרומה, דתניא, ותרומת ידך (פ׳ ראה) אלו הבכורים, כמו שנאמר (פ׳ תבא) ולקח הכהן הטנא מידך כבלפנינו בירושלמי אין הלשון מבורר לענינו, ואנחנו העתקנו מתוקן ומבואר, ומטעם היקש זה צריכה בכורים הערב שמש כמו תרומה, וע"ע בריש פ"ב דבכורים. .
(ירושלמי בכורים פ"ב ה"א) לך נתתים למשחה. תניא, רשאים הכהנים לאכול את הקדשים צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלין של חולין, דאמר קרא לך נתתים למשחה – לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים כגעיין מש"כ בדרשה הבאה. .
(זבחים צ"א א') לך נתתים למשחה. א"ר חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל, דאמר קרא למשחה – לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים כדלא נתבאר לי הענין לאשורו, אם אכילה כזו חובה היא או רשות, כי פשטות הלשון אין נאכלות אלא צלי מורה על חיוב, וכנגד זה לשון הדרשה הקודמת, רשאים הכהנים לאכול את הקדשים צלויין וכו' מורה על רשות, והתוס' כאן כתבו דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצלי אכל להו, אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר, עכ"ל, ומבואר שכתבו כן כדי לפשר בין שתי הלשונות והדרשות שהבאנו, אבל הן פשטות הלשון אין נאכלות אלא צלי לא משמע כן, אלא מורה על חיוב, והרמב"ם העתיק בשני המקומות כלשונות הגמרא [פ"ט הכ"ה מביכורים לענין מתנות כהונה, ופ"י ה"י מקרבנות לענין קדשים]. ובתו"כ פ' אמור (כ"ב ז') איתא ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא, מעלה את החטים כמו שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה, ע"כ, והבאור הוא שמחשיבו כלחם ביתו ויכול להתנהג עם אכילתו כלחם ביתו ויכול לעשותו קמח או סולת, מבואר מזה ג"כ דאופן אכילת קדשים רשות הוא.
ולכן נראה דהלשון אין נאכלות אלא צלי ובחרדל בא רק לאפוקי שלא יאכלם חיים או שאינם מבושלים כל צרכם, אבל אין ה"נ שרשאי לאכלן גם מבושלין ושלוקין, ונקט צלי וחרדל משום דכן היה מנהגם, כאשר עוד היום הנהוג כן במדינות החמות כנודע, ועדיין צ"ע בזה. –
ועיין ביש"ש פ"ב דקדושין סי' נ"ה דמטעם דרשה זו שצריכים הכהנים להתנהג במתנות כהונה בערך גדולה וכבוד, לכן בשעת פדיון הבן צריך הכהן לישב והאב יעמוד, דאז היא דרך גדולה וכבוד להכהן. .
(חולין קל"ב ב׳) לך נתתים למשחה. התרומה והבכורים הן נכסי כהן כהר"ל מותר לו לעשות בהן כל מה שירצה, כמו עם נכסיו שלו, לאכלם ולהדליקם ולסוך בהם וגם למכרם וליקח בהם חפצים אחרים וכדמפרש. , התרומה – דכתיב לך נתתים למשחה – לגדולה, למשחה לסיכה ולהדלקה, ובכורים נמי איקרי תרומה, דתניא, ותרומת ידך (פ׳ ראה) אלו הבכורים, כמו שנאמר (ר"פ תבא) ולקח הכהן הטנא מידך כוהפרט דביכורים חסר כאן בירושלמי, והוספנו כן ע"פ המבואר בסוגיא כאן וכמש"כ לעיל בדרשה משמרת תרומתי. .
(ירושלמי בכורים פ"ב ה"א) מן האש. תניא, ר׳ יוסי אומר, כהן שקידש בחלקו בין קדשי קרשים בין קדשים קלים אינה מקודשת, דכתיב וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש׳ כאש – מה אש לאכילה אף האי נמי לאכילה כזר"ל השוה חלקו של אהרן לחלקו של מזבח, מה מזבח לאכילה אף חלק שלכהן לאכילה, ושריפת מזבח נקרא בלשון אכילה מלשון הכתוב אשר תאכל האש. ויוצא מכלל זה כהן שקידש בתרומה גדולה ובתרומת מעשר וביכורים וכן לוי שקידש במעשר ראשון וישראל במעשר עני שמקודשת כפי שיבא לפנינו בכל אחד דרשה מיוחדת, ועיין בסמוך אות ל"ג. .
(קדושין נ"ב ב׳) כל קרבנם. לרבות לוג שמן של מצורע, ס"ד אמינא מן האש אמר רחמנא, קמ"ל כחוהיינו שהשיריים המשתיירים משל בהונות הוו לכהן. .
(מנחות ע"ג א׳) לכל מנחתם. לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות, ס"ד אמינא ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא (פ' תצוה) והאי להתיר ולברר קא אתיא, קמ"ל כטר"ל מנחת העומר באה להתיר התבואה מן החדש, ומנחת קנאות שהיא מנחת סוטה [ונקראת כן ע"ש הקנוי שמקנא לה הבעל] באה לברר אם נטמאה או לא, אבל לא לכפרה, והו"א דאין נאכלין, קמ"ל. .
(שם שם) ולכל חטאתם. לרבות חטאת העוף, ס"ד אמינא נבילה היא, קמ"ל לר"ל דהו"א כיון דנמלקת הוי כנבילה קמ"ל דמליקתה זו היא שחיטתה. .
(שם שם) ולכל אשמם. לרבות אשם נזיר כאשם מצורע, ס"ד אמינא להכשיר קא אחא, קמ"ל לאר"ל דהו"א כיון דבאה רק להכשיר דתיחול עליו נזירות טהרה ולכן אינו נאכל משום דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם כבדרשה הקודמת, קמ"ל. ואשם מצורע גופיה א"צ לרבות, דבפירוש כתיב ביה דהוי לכהנים (פ' מצורע) כי כחטאת האשם הוא לכהן. .
(שם שם) אשר ישיבו. זה גזל הגר לבדכתיב (פ' נשא) ואם אין לאיש גואל האשם המושב לכהן זה הקרן, שאם גזל את הגר ומת הגר ורוצה להחזיר גזילו ואין לו יורשין יחזירנו לכהנים ויביא קרבן אשם על השבועה שכפר ונשובע לו. ולכאורה אינו מבואר מהיכי תיתא לדרוש כאן ענין גזל הגר אחרי דכל הפסוק איירי בקדשי קדשים כמבואר בסוף הפסוק קודש קדשים יהיה לך וכו', וגזל הגר אינו רק ממתנות שבגבולין ואין בו קדושה כלל, וצ"ל דדייק לשון אשר ישיבו, דלפי הפשט היה צ"ל אשר יביאו, כמובן, ומדכתיב אשר ישיבו, ובגזל הגר יש ענין השבה כדכתיב האשם המושב לה' לכהן דרשוהו כאן בין יתר מיני קרבנות ואע"פ דלית ביה קדושה כלל, אך מ"מ מדאמרינן בב"ק ק"י א' דגזל הגר אשם קרייה רחמנא, ולכן כללו בשאר עניני קדשים, וע' באות הסמוך. .
(שם שם) לך הוא ולבניך. שלך הוא ולבניך, ואפילו לקדש בו את האשה לגור"ל דנקרא ממון כהן, ופירש"י דקאי על כל הני דמתרבו מהאי קרא וכמ"ש בקדושין נ"ב ב' המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת, עכ"ל. ותימא בעיני שפירש שלא אליבא דהלכתא, דלדינא קיי"ל בקדושין שם המקדש בחלקו אינה מקודשת, וכמש"כ בדרשה שבריש פסוק זה.
ולכן כדי שלא לעשות מחלוקת מהלכתא אהלכתא ומדרשה אדרשה בהכרח לפרש דדרשה זו קאי רק אגזל הגר דסליק מיניה בדרשה הקודמת, והרבותא בזה דאע"פ שמבואר בב"ק ק"י א' ולפנינו לעיל בפ' נשא דגזל הגר אשם קרייה רחמנא, וא"כ אין זה ממון כהן אלא ממון גבוה, אך כבר כתבו התוס', דהא דאשם קרייה רחמנא הוי קודם חלוקה, ר"ל קודם שנתחלקו בו כהני המשמר, אבל לאחר שיגיע לכל אחד חלקו נעשה ממון כהן, ודו"ק. .
(שם שם) בקדש הקדשים תאכלנו. תניא, ר׳ יהודה בן בתירא אומר, מניין שאם הקיפו עובדי כוכבים למלחמה את כל העזרה שהכהנים נכנסים להיכל ואוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחות, ת"ל בקודש הקדשים תאכלנו לדולעיל כתיב לכל חטאתם ולכל אשמם וגו' בקודש הקדשים דהיינו היכל, דאי עזרה בהדיא כתיב בפ' צו בחצר אהל מועד יאכלוהו. .
(זבחים ס"ג א') כל זכר יאכל אותו. לימד על שלמי צבור שאין נאכלין אלא לזכרי כהונה להזבחי שלמי צבור הן שני כבשי עצרת דזולתם אין שלמים של צבור וכמש"כ לעיל בפ' בהעלותך (י' י'), ואע"פ דכאן לא כתיב זבחי שלמי צבור כתבו התוס' דכיון דכתיב בהאי קרא קדש יהיה לך וגבי כבשי עצרת כתיב (פ' אמור) קודש יהיו לה' לכהן מסתברא דבדידהו מיירי. וגם י"ל ע"פ מ"ש בזבחים נ"ה א' דזבחי שלמי צבור נקראים קדשי קדשים, וכאן סמוך זה ללשון בקודש הקדשים. .
(שם צ"ז ב׳) וזה לך וגו׳. מגיד הכתוב כשם שכלל את הקדשי קדשים לכריתות ברית, כך כלל את הקדשים קלים לכריתות ברית לובאור הענין, כי עד פסוק זה חשב המתנות של קדשי קדשים ומכאן ואילך חשיב קדשים קלים, וכפל הלשון וזה לך, לך נתתים ולבניך לחק עולם, מודיע שגם עליהם כרת ברית עם אהרן, ונסמך על המבואר בספרי לעיל בפסוק ח', דלפי שבא קרח וערער על הכהונה לכן כרת הקב"ה עם אהרן ברית עולם על מתנות קדשי קדשים וכמבואר לקמן פסוק י"ט ברית מלח עולם היא לפני ה' לך ולזרעך אתך, ומפרש כאן דגם על קדשים קלים כרת ברית. [ספרי]. כל חלב יצהר. וכתיב וכל חלב תירוש ודגן, אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה, מלמד שאין תורמין ממין על שאינו מינו לזר"ל מדכתב חלב חלב תרי זימני חד ביצהר וחד בתירוש שמעינן דיתן חלב לזה ולזה שיפריש מן המובחר מכל אחד בפני עצמו, והיינו מיצהר על יצהר ומתירוש על תירוש. , אשכחן תירוש ויצהר, תירוש ודגן, דגן ודגן מניין, אמר אביי, ראשיתם כתיב לחר"ל בתירוש ודגן ובדגן ודגן לא כתיב בתרווייהו רק חד חלב, ומנלן דלא יתרום מדגן על תירוש ומתירש על דגן ומדגן על דגן, דהיינו מחטים על שעורים ומשעורים על חטים ת"ל ראשיתם, כלומר סמוך לדגן הוי ראשיתם, לומר תן ראשית לכל דגן ודגן, וראשיתם היינו תרומה. –
ועיין בתמורה ה' א', אמר אביי, כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, ופריך בגמרא, והרי ממין על שאינו מינו דאמר רחמנא כל חלב יצהר וכו' [כדרשה שלפנינו] ותנן ואם תרם אין תרומתו תרומה, אלמא דלא מהני, ומשני אמר לך אביי, שאני התם דאמר קרא ראשיתם – תן ראשית לזה וראשית לזה. והנה אע"פ דבדרשה שלפנינו מבואר דדריש ראשיתם למעוטי דגן ודגן והכא דרשינן על תירוש ויצהר, אך ממילא דרשינן גם על תירוש ויצהר משום דעכ"פ מלה זו כתובה בהמשך כל הפסוק וקאי אכולהו, ומיושב בזה קושית התוס' איך מרבה כאן אביי מן ראשיתם למעוטי תירוש ויצהר ובבכורות שם מרבה לחלק בין מיני דגן, ולפי מש"כ הכל כלול ברבוי זה, ודו"ק. .
(בכורות נ"ג ב׳, נ"ד ב׳) וכל חלב תירוש ודגן. הקיש דגן לתירוש, מה תירוש ויצהר שהם שני מיני אילן אין תורמין ומעשרין מזה על זה, אף שני מיני דגן שני מיני תבואה אין תורמין ומעשרין מזה על זה לטהבאור הוא דקשה ליה למה כתבה התורה חלב גבי יצהר לחוד, וגבי תירוש ודגן כתיב חלב אחד אתרווייהו, וזה מורה לכאורה דמיצהר צריך לתרום ממינו, אבל בתירוש ודגן מותר לתרום מתירוש על דגן ומדגן על תירוש, ובאמת א"א לומר כן, שהרי תירוש ודגן שני מינים שונים הן, זה מין אילן וזה מין שדה, ואין סברא שיהיה מותר לתרום מזה על זה, אלא להכי כתבה רחמנא חלב אחד בתירוש ודגן ללמד מתירוש על דגן, דכמו שחלוק מין תירוש ממין אילן אחר ואין תורמין מזה על זה אע"פ ששניהם מין אילן הם, מדכתיב חלב בכל מין לבדו, כך חלוקין שני מיני דגן, כגון חטים ושעורים, שאין תורמין ומעשרין מזה על זה. והנה תכלית הדרשה הזאת מכוונת להדרשה הקודמת, ובאה רק בסגנון למוד אחר. .
(ירושלמי תרומות פ"ב ה"ד) בכורי כל אשר בארצם. תניא, מניין לשתי הלחם שקודמין לבכורים, ת"ל (ס"פ תשא) וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים מר"ל מה שאתה מביא בחג השבועות שהוא שתי הלחם יהא קודם לכל קציר ואפילו לביכורים. , ומניין לרבות שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה, ת"ל בכורי כל אשר בארצם מאר"ל מניין שקודמין גם לביכורים של חטים שגדלו בגג ובחורבה, משום דיש סברא לומר שלא יקדמו רק לאלה הגדלין כדרכן בשדה משום דכתיב (פ' משפטים) וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה – ת"ל בכורי כל אשר בארצם, ומשמעות הלמוד מפרש בגמרא, נאמר כאן בכורי כל אשר בארצם ונאמר להלן בכורי קציר חטים, מה בכורים דלהלן שתי הלחם קודמין לכל, אף כאן שתי הלחם קודמין לכל בכורים שבארצכם. .
(מנחות פ"ד ב׳) בכורי כל אשר בארצם. תניא, הבכורים נקנין במחובר לקרקע, דכתיב בכורי כל אשר בארצם מבר"ל שחל בכורים על המחובר לקרקע, שיורד אדם בתוך שדהו ורואה פירות שבכרו קושרו בגמי לסימן ואומר הרי אלו בכורים, וכך הוא מעיקר המצוה להפרישן במחובר, ודריש בכורי כל אשר בארצם – בשעה שהם מחוברים בארץ ביכורים הם. .
(ירושלמי בכורים פ"ב ה"ג) בכורי כל אשר בארצם. מלמד שעושה אדם כל שדהו בכורים מגהרבותא בזה דאע"פ דכתיב (פ' משפטים) ראשית בכורי אדמתך וכן בר"פ תבא ולקחת מראשית כל פרי האדמה, ובעלמא דרשינן בלשון כזה ראשית ולא כל ראשית כמו בחלה דרשינן ראשית עריסותיכם, ראשית ולא כל ראשית שאין אדם עושה כל עיסתו חלה, וכן בתרומה דרשינן כן, אך הכא דרשינן מרבוי יתירא דכתיב בכורי כל. ובירושלמי הובא הפסוק דיחזקאל מ"ד ראשית כל בכורי כל, אך כפי המבואר מרמב"ם בפי' המשנה בכורים פ"ב מ"ד וכן מרע"ב שם ילפינן מפסוק זה, יעו"ש. .
(שם שם) אשר בארצם. בארצם – לרבות שדה של שותפים מדהרבותא בזה אע"פ דכתיב בביכורים בר"פ תבא ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, בלשון יחיד, ואותו הלשון אתא למעט חו"ל מחיוב ביכורים. .
(חולין קל"ו א') כל טהור בביתך. תניא, בת ישראל המאורסת לכהן לא תאכל בתרומה, מאי טעמא, דכתיב כל טהור בביתך יאכלנו, והרי לית היא בגו ביתא מהוכן בת ישראל המעוברת מכהן או שומרת יבם כהן, דבכולהו אינה נחשבת עוד שהיא בבית הכהן, ורק אז חשובה שהיא בביתו משתכנס לחופה, ובירושלמי כתובות פ"ה ה"ד איתא הלשון אמרו חכמים לעולם אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, וסמכו להן מקרא כל טהור בביתך יאכלנו, ע"כ. וכפי המתבאר מסוגיית הבבלי בכתובות נ"ז ב' עיקר טעם האיסור מאכילה עד שתכנס לתופה הוא דחיישינן שמא ימצא בה מום ויבטל השדוכין משא"כ כשנכנסה לחופה כבר בדקה ע"י קרובותיו, ועוד טעם יש בזה, והלמוד מפסוק זה הוא לאסמכתא בעלמא, וכמו שמורה הלשון וסמכו להם מקרא. ועיין ברש"י קדושין י' ב' רמז לדרשה זו בשם הספרי בקצור לשון.
ועיין בר"ן ריש כתובות חקר אי כניסה לחופה היינו רק כניסה לחוד או דזה נקרא היחוד שמתיחד עמה ויפרישנה לו, והרמב"ם ס"ל דרק היחוד נקרא חופה, והר"ן חולק עליו וס"ל דכל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין נקרא חופה, ויליף כן מדכתיב (פ' מטות) ואם בית אישה נדרה, דמשמע כל זמן שהיא בבית אישה הרי היא ברשותו, ע"כ. ובתוי"ט פ"ה סוף משנה ג' דכתובות הביא זה להסתפק בנדון ענין שלפנינו במ"ש לעולם אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, יעו"ש.
ותמה אני שהרי בדרשה שלפנינו מבואר מפורש כן שרק היותה בבית בעלה נקרא כניסה לחופה, שהרי אמרו עד שתכנס לחופה, וסמכו זה מלשון כל טהור בביתך – שתהא בביתו, הרי דרק ההויה בביתו נקראת כניסה לחופה, ודו"ק. .
(ירושלמי יבמות פ"ט ה"ה) כל חרם וגו׳. תניא, החרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם, שנאמר (פ׳ בחקתי) כל חרם קודש קדשים הוא לה׳, נתנן לכהן, הרי הן כחולין לכל דבריהם, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה מוענין חרמים ידוע בפ' בחקתי שמחרים אדם מכספו וחפציו שיהיו קודש לה', וכל זמן שהיא בבית בעלים הם כהקדש ומועלין בהן, ומשבאו ליד כהן הוו כשאר ממונו ויכול למוכרן לכל מי שירצה, ויליף מלשון לך יהיה שתהא ברשותך כשלך ממש. ועיין בערכין כ"ח א' באה עוד דרשה על פסוק זה, החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה, ר"ל אף לא לכהני המשמר, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה, ופירש"י לאהרן קאמר רחמנא וכל זרעו בכלל, עכ"ל. אבל לא קי"ל כן, אלא צריך ליתן לכהני המשמר, ולכן השמטנו דרשה זו. .
(בכורות ל"ב א׳) לכל בשר אשר יקריבו. אי לכל בשר שומע אני אפילו היה, ת"ל אשר יקריבו, אי אשר יקריבו יכול אוציא בעל מום, ת"ל באדם ובבהמה להביא בעל מום מזר"ל כמו באדם אין נ"מ בין תם לבע"מ לענין הנתינה לכהן כך בבהמה, והא דפטרינן חיה משום אשר יקריבו הוא משום דבעינן רק שיהיה אותו המין נקרב, אבל לא שהוא עצמו יהיה ראוי ליקרב. [ספרי]. יהיה לך. המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו, שנא' יהיה לך ופדה תפדה מחלאהרן קאמר רחמנא, לכשיהיה לך כסף הפדיון אז יהיה הבכור פדוי, ולכן חייב האב באחריותם עד שיבאו ליד כהן. .
(בכורות נ"א א׳) אך פדה תפדה. תנא רמי בר חמא, מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור האדם, יכול אפילו נטרף בתוך שלשים יום, ת"ל אך – חלק מטפירש"י שנטרף – שנהרג, משום דאם מת מעצמו לא אצטריך למימר, דהא כתיב ופדויו מבן חודש תפדה, אבל השתא אצטריך לאשמעינן דלא אמרינן אי לא איקטל הוי חי ולאו נפל הוא ונפרקיה קמ"ל, עכ"ל. ואמנם גם לולא זה ע"כ א"א לומר דאיירי במת מעצמו, דא"כ מאי אשמעינן כלל רמי בר חמא, הא משנה שלמה שנינו בבכורות נ"א א' מת הבן בתוך שלשים יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר, והיינו משום דפטור מפדיון, וא"כ מאי מוסיף רמי בר חמא, כי אם בא רק להסמיך דין המשנה על הפסוק הו"ל להסמיך דרשתו על לשון המשנה, אלא ע"כ דנהרג וע"פ הסברא הנ"ל, וכן משמע הלשון שנטרף, דמכוין על נהרג כמו אם טרף יטרף. –
ועיין בתוס' כאן בשם ר"ת דנטרף היינו שנולדו בו סימני טריפות בתוך ל' יום, כיון דטריפה אינה חיה, ואע"פ שלא מת בתוך ל' יום אין פודין אותו דכמת הוא חשוב, ועם פירוש זה הסכימו רוב המפרשים והפוסקים. ואמנם זה דוקא אם נולדו בו סימני טריפה בידי אדם או בידי בהמה או שנפל מן הגג ונשתברו רוב צלעותיו, אבל אם חלה אע"פ שאמדוהו למיתה בתוך ל' יום כיון דחי ל' יום חייב לפדותו, דלא חשיב כמת, דאפשר הוא דיחיה. –
ובמה שאמרו ת"ל אך חלק, כתב הנמוק"י דאהני פדה תפדה לרבויי גוסס ויוצא ליהרג דלא ניליף מערכין דקיי"ל הגוסס ויוצא ליהרג אינו נערך ואינו נידר, עכ"ל. ולדעתי זה צ"ע מבכורות נ"א ב' דילפינן שם לענין פדיון הבן בגז"ש מערכין בערכך ולא ס"ל הא דפדה תפדה, יעו"ש. –
ודע כי בספרי כאן דריש מלשון אך פדה תפדה שאין פודין קדשים טהורים להאכילן לכלבים, אבל לפנינו תבא דרשה בזה מגמ' בפ' ראה בפ' תזבח ואכלת בשר (י"ב ט"ו), ומפני שהגמרא כאן דרשה הלשון אך לענין אחר, לכן השמטנו דרשה זו מספרי. .
(ב"ק י"א ב׳) פדה תפדה. תניא, האב חייב בבנו לפדותו, וחיכי דלא פדאו אביו חייב לפדות את עצמו, דכתיב פדה תפדה נברי"ף איתא באור על זה בזה"ל, קרי ביה תִּפָּדֶה, עכ"ל. ועיין מש"כ בזה באות הבא.
וכתב בס' זכרון יוסף דאינו חייב הוא עצמו בזה רק משיגיע לי"ג שנה, ואינו דומה לשאר מצות דמחויב להתחנך בהם משהגיע לשנות חינוך, יען כי כל המצות אע"פ שנתחנך אתם בקטנותו בכ"ז עוד יקיימם בגדלותו, משא"כ מצוה זו שהיא רק פעם אחת בחיים ואם יעשנה בקטנותו לא יכול לקיימה בגדלותו לכן יותר טוב להמתין עד שיגדיל, עכ"ד.
והנה אם כי הסברא כשהיא לעצמה מושכלת היא, אבל באמת א"צ לזה, יען כי הלא ענין הפדיון הוא בודאי ערך קנין ומשא ומתן, וקטן אינו יכול לזכות לעצמו ולזכות לאחרים, כי אע"פ דקיי"ל בגיטין נ"ט א' הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר אך הלא מפורש אמרו שם כי זה רק מתקנת חכמים משום כדי חייו, אבל במצוה דאורייתא שאין בה משום תקנה זו בודאי לא אהנו מעשיו.
ויש להעיר אם לא פדאו האב עד שהגדיל אם עדיין רובץ החיוב פדיה על האב או מכיון שנתגדל הבן שוב פטור האב מחיוביו, ולא מצאתי חקירת דבר זה בפוסקים. ויש להביא ראיה נאמנה מסוגיא שבגמרא כאן ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות ר' יהודה אומר בנו קודם שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו, הרי דגם בגדול מצוה על אביו.
ודע דבכלל יש להעיר למה לא אמרו בגמ' והיכי דלא פדאו אביו חייבים היורשים לפדותו, דהא חוב אביהם הוא, [עיין בכורות נ"א ב'], וצ"ל דחיוב היורשים הוא מגדר אחר ממצות פריעת חוב ולא ממצות פדיון, וראיה שאם לא ירשו מאומה אין עליהם חיוב פדיון משא"כ בהבן עצמו, ולא איירי כאן בענין פריעת חוב, רק במצות פדיון, ודו"ק. .
(קדושין כ"ט א׳) פדה תפדה. האשה אינה מצווה לפדות את בנה, דכתיב תפדה תפדה, כל שמצווה לפדות עצמו מצווה לפדות אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות עצמו אינו מצווה לפדות אחרים נאואשה אינה מחויבת בפדיון, כפי שיתבאר בדרשה הבאה. ובטעם הרבוי מן תפדה תפדה עמלו המפרשים לבארו. והנה רש"י פירש בזה"ל, תפדה תפדה קרי ביה תפדה, עכ"ל. ואין כל באור לזה, ועיין במהרש"ל ומהרש"א שהקשו כי לבד שדברי רש"י מחוסר באור עוד קשה למה לא ניליף מכפל לשון פדה תפדה, כאשר כן דרך חז"ל לדרוש. דרשות כאלה מכפל לשון, וגם יש לתמוה כי ברי"ף כאן מובא הדרש קרי ביה תיפדה על ענין אחר והוא שמחויב כל בכור לפדות עצמו אם לא פדאו אביו כמש"כ בדרשה הקודמת, יעו"ש.
ולי נראה לבאר הכל בפשיטות ע"פ תקון קל בלשון רש"י, והוא דמה שכתב כלומר קרי ביה תפדה לא קאי על דין זה דאשה אינה מצווה לפדות את בנה, רק אדין דמחויב אדם לפדות עצמו כמש"כ, ותחת שמצויינים דבריו על דברי הגמרא תפדה תפדה צריכים להיות מצויינים על פדה תפדה, והוא על דין דרשה הקודמת היכי דלא פרקיה אבוהא מחויב איהו למפרק עצמו דכתיב פדה תפדה, ולפי"ז יבא הכל על מקומו, כי דברי רש"י יהיו מכוונים לדברי הרי"ף, דהא דמחויב איהו למיפרק עצמו ילפינן מקרי תִּפָּדֶה, והא דאין אשה מחויבת לפדות בנה ילפינן מכפל לשון פדה תפדה, או דבלשון זה מכוין ללשון פדה תפדה, ור"ל דכתיב כפל לשון ומקשינן פדיות להדדי, וכן בדרשה הבאה, ובזה הכל מבואר, ועיין בזה. .
(שם שם) פדה תפדה. אין האשה מצווה לפדות עצמה, דכתיב תפדה תפדה, כל שאחרים מצווין לפדותו מצווה לפדות עצמו, וכל שאין אחרים מצווין לפדותו אינו מצווה לפדות עצמו נבעיין מש"כ בדרשה הקודמת. והא דאין האב מחויב לפדות את בתו מבואר בפ' תשא כל בכור בניך תפדה, ודרשינן בניך ולא בנותיך. .
(שם שם) את בכור האדם וגו׳. חמורי כהנים ולוים פטורים מבכורה, דאמר קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכהנים ולוים הואיל ואינם בבכור אדם אינם בבכור בהמה טמאה נגנראה דיליף מיתור המלה תפדה דכתיב בסוף הפסוק, דהא פדה תפדה קאי גם על בכור הבהמה טמאה, ולכן דריש שבא להקישא כמבואר. .
(בכורות ד׳ א׳) את בכור האדם וגו׳. מנא הני מילי דבשה של בן לוי נפטרו פטרי חמורים של ישראל, דאמר קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, מת בכור אדם לא חלקת בין לדורות בין לשעה – בכסף, אף בכור בהמה טמאה לא תחלוק בו בין לדורות בין לשעה – בשה נדנסמך על הכתוב בפ' במדבר (ג' מ"א) ולקחת את הלוים וגו' ואת בהמת הלוים תחת כל בכור בבהמת בני ישראל, ומבואר בגמרא דבן לוי דהוי ליה שה פקע קדושת פטרי חמורי ישראל. .
(שם שם ב׳) ואת בכור הבהמה הטמאה. שומע אני אפילו פטרי סוסים וגמלים, ת"ל פטר חמור (פ' בא) פטר חמור (פ׳ תשא), פטר חמור אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים נהר"ל מדכפלה התורה לפרט שתי פעמים פטר חמור בפ' בא ובפ' תשא ש"מ דדוקא פטר חמור ולא פטרי שאר בהמות טמאות. ומה שאמר כאן סתם הבהמה הטמאה ולא פטר חמור מבואר בספרי שבא לרמז ענין אחר שאם מקדישים בהמה טמאה לבדק הבית פודין אותה מבדה"ב. ועיין לפנינו בפ' תשא (ל"ד י"ד) באה עוד דרשה על הוראת ענין שלפנינו. .
(בכורות ה' ב׳) תפדה. מה ת"ל עוד תפדה – לומר, תפדה – מיד נור"ל, מיד כשנולד, ולא כמו בבכיר אדם לאחר ל' יום. ועין במל"מ פ"ג ה"ח מאיסורי מזבח שחקר אם אלו ל' יום דאדם חו' ימים דבכור בה"ט אי הוא מטעם ספק נפל או מגזה"כ, וע' תוס' בכורות מ"ט א' ד"ה מת בנו וכו', ומהא דספרי יש לה"ר דהוא מגזה"כ, משום דאל"ה איך מרבינן גבי פדיון פט"ח לפדות מיד, וק"ל. [ספרי]. ופדויו מבן חדש. תניא, ר׳ שמעון בן גמליאל אומר, כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל, שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה נזומדתלי בהכי ש"מ עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן. ואמנם זה הוא רק באינו ידוע אם כלו לו חדשיו, אבל אם ידוע שכלו נחשב בר קיימא ביום ראשון, ונקרא כלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש עד זמן ההולדה ועברו בנתיים ט' חדשים. –
ונ"מ בכלל זה דרשב"ג לענין כמה דינים, כמו לענין קטן שמת בתוך ל' יום ואין ידוע אם כלו לו חדשיו או אפילו ביום שלשים אין קורעין עליו ואין אב כהן מטמא לו ואין מתאבלין עליו ואינו פוטר את אמו מן החליצה ועוד לענינים שונים, ועיין במשנה נדה מ"ג ב'. .
(שבת קל"ה ב׳) ופדויו מבן חדש. מת הבן בתוך שלשים יום אע"פ שנתן לכהן את הפדיון יחזיר, מאי טעמא, דגמרינן חודש חודש ממדבר, מה התם מבן חודש ומעלה אף הכא מבן חודש ומעלה נחבפ' במדבר כתיב פקוד כל בכור זכר מבן חודש ומעלה. .
(בכורות מ"ט א׳) ופדויו מבן חדש וגו'. אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות, מאי טעמא, דדרשינן כלל ופרט, ופדויו מבן חודש כלל, בערכך כסף חמשת שקלים – פרט, תפדה – חזר וכלל נטואע"פ דתפדה כתיב קודם בערכך, וא"כ הול"ל כלל וכלל ופרט ולא כלל ופרט וכלל, צ"ל דלא נחית לסידרא, כי אין נ"מ בזה האיך מסודרים, ונקיט הלשון הרגיל בעלמא כלל ופרט וכלל. , כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, כה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן ממון סדאינן אלא לראיה. ובשו"ת חת"ס סי' קל"ד כתב דשטרות הממלכה ובתי אוצר בטוחים העוברים לסוחר מיד ליד כמטבע מהלכת אין להם דין שטרות אלא ככסף מעליא, לענין קדושין ושומרים ושבועות, אך לענין פדיון הבן נסתפק משום דאפשר לומר דדוקא מה שבדבר שבין אדם לחבירו כל טבעא דסגי בעלמא נקרא מטבע, משא"כ פדה"ב שפודים מהקב"ה והוא קצב הפדיון ה' סלעים שיש בהם משקל ה' לאט"ה וקווינ"ט כסף מזוקק, אפשר דכל שאינו כזה ממש אין פודין בו.
ואני תמה, שהרי הלכה רווחת קיי"ל דפודין גם בשוה כסף כמבואר במשנה כאן בסוגיא, א"כ מבואר מפורש דלא מטבע כזו ממש צריך אלא שווי מטבע כזו, וא"כ כל מה ששוה לערך כזה בכלל כסף הראוי לפדיון הוא, ודו"ק. .
(שם נ"א א׳) עשרים גרה הוא. תניא, עשרים גרה השקל (פ׳ תשא), למדנו לשקל שהוא עשרים גרה, ומניין שאם רצה להוסיף יוסיף, ת"ל (פ׳ בחקתי) עשרים גרה יהיה השקל, יכול יפחות, ת"ל עשרים גרה הוא סאבאור הענין, כי שם שקל הוא מלשון משקל ותלוי לפי הסכמת המדינות שמגדילים אותם כפי הצורך לפי העת והמקום, שהמטבעות משתנות תמיד, ומבואר בגמרא בסוגיא שלפנינו שחכמים הוסיפו על השקל ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני, ומשקל הסלע הוא שפ"ד שעורים בינונים והסלע ד' דינרין והדינר ו' מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה גרה והיא ב' פונדיונין, ופונדיון ב' איסרין, ופרוטה היא אחת משמונה באיסר, ונמצא משקל המעה והיא הגרה ט"ז שעורים, ומשקל האיסר ד' שעורים, ומשקל הפרוטה חצי שעורה, ולפי זה הוי משקל שקל ש"כ שעורים, ואמר כאן שבשקל הקודש מותר רק להגדיל משקלו, וכמבואר בגמרא כאן שחכמים הוסיפו על השקל כמש"כ, אבל לפוחתו כדרך שלפעמים פוחתין המלכיות מטבעות חול אסור, ויליף כן משום דפעם כתיב עשרים גרה יהיה השקל ופעם כתיב עשרים גרה הוא, ומשמע דאף שאפשר להוסיף עליו אבל לא יפחתו ממנו, דכן משמע לשון הוא, בהווייתו יהא במשקל זה. זה הוא באור הדרשה שלפנינו.
ובנוגע לערך שיוי חמשת שקלים בדורנו ובמדינתינו, האריך לבאר הגר"א בבאורו ליו"ד סי' ש"ה, וסוף דבר מסיק דהשקל הוא בקירוב ששה זהובים פולין, יעו"ש. ולפי ערך מטבעות מדינת רוססיא ידוע שהם בערך תשעים קאפיקו"ן, ואחרי שהשקל של תורה היה כסף זקוק, לכן צריך להעריך שיוי זה ג"כ לפי ערך מחיר מטבעות כסף במדינה ולא מטבעות נחושת או נייר, ולפי"ז בדין פדה"ב במדינתנו, פודים בחמשה רובלי"ם כסף או בששה רובלי"ם נייר או נחושת, ובערך תוספת קצת בעת עלית שער הכסף במדינה, וכן נ"מ בזה לענין כתובת אשה ומחצית השקל ועוד ענינים כמבואר לפנינו בפ' משפטים בפסוק כמוהר הבתולות ובר"פ תשא. .
(שם נ׳ א׳) אך בכור שור וגו׳. רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטור מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנים חייב סבר"ל אם יש בו מקצת סימנים שדומה בהן לאמו עד שהוא ניכר בהן שהוא מאותו המין חייב, ואמנם אין חיובו כבכור תם אלא כבכור בעל מום, ויתבאר בסמוך, מפני שאין לך מום גדול משינוי ברייתו והוא בע"מ קבוע. , דאמר קרא אך בכור שור ובכור כשב ובכור עז – בכור שור, שיהא הוא שור ובכורו שור, בכור כשב, שיהא הוא כשב ובכורו כשב, בכור עז, שיהא הוא עז ובכורו עז, יכול אפילו יש בו מקצת סימנים, ת"ל אך חלק סגפשוט דמדייק דהו"ל לכתוב אך שור כשב ועז, דהא בענינא דבכור קמשתעי, ולמה כתב בכור בכל אחד, אלא לדרשה אתא, עד שיהא כאמו ולא יהא דומה לאחר, ומדכתיב אך ולא ובכור שור דריש שבא לחלק ולמעט דלפעמים משכחת אף בכור שור שאינו בכור שור ממש, וג"כ הוא חייב בבכורה, ואיזה הוא זה הדומה במקצת סימנים לאמו וכמש"כ למעלה.
גם יש לפרש ענין דרשה זו, משום דהסמיכות בכור שור, בכור כשב בכור עז יש לה שתי הוראות: א) בכור שהוא שור וכו'. ב) בכור של שור, יליד השור וכו'. מובן מאליו דאם נשתמש רק בהוראה אחת, יצא לנו דרחל שילדה מין עז ג"כ חייב, ולכן מדייק מדכתיב בכור שור, בכור כשב, בכור עז ולא כתיב בכור השור וכו' כמו בכור האדם (לפי ההוראה הב') וגם לא כתיב שור בכור וכו' (לכי ההוראה הא') משמע דכאן מצריכינן שניהם שיהא הוא ובכורו שור וכו' (כפי אשר תסבול הסמיכות הזאת בכור שור וגו' את שתי ההוראות יחד). ולפי"ז הוי כאן הדיוק מתמונת הסמיכות, ולקמן בדרשה הסמוכה הוי הדיוק מדלא סגי' ליה בחד. .
(בכורות ה׳ ב׳) אך בכור שור וגו'. תניא, א"ר יוסי ב"ר חנינא, למה נאמרו אימורין בבכור שור, אימורין בבכור כשב אימורין בבכור עז סדר"ל בענין הקטרת אימורים דכתיב ואת חלבם תקטיר למה כתיב אך בכור שור בכור כשב בכור עז, ודי היה לכתוב אך בכור שור כשב ועז, ואי משום דצריכי לכתוב כולם משום דרשה הקודמת עד שיהא הוא שור ובכורו שור וכו', אך אי משום הא היה די לכתוב בכור שור כשב ועז, אבל למה לי עוד לכתוב בכור בכל אחד, ועי' מ"ש באות הקודם. צריכא, דאי כתב רחמנא בבכור שור הו"א שכן נתרבה בנסכים, כשב – שכן נתרבה בהקרבת אליה, עז – שכן נתרבה בעבודת כוכבי׳ יחיד סהנסכי השור הוו חצי ההין ושל כשב ועז רביעית ההין, כמבואר בפ' פינחס, והכשב נתרבה בזה שאליתו קריבה עם אימורים כמפורש בפ' ויקרא, ועז נתרבה שמביאים בשגגת יחיד בעבודת כוכבים, כמבואר לעיל בפ' שלח. .
(שם שם) לא תפדה. תניא, בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הם חי [ובעל מום חי ושחוט, ומקדשין בו את האשה] סוהוספנו במוסגר כפי הגירסא בתמורה ז' ב', ומפרש לא תפדה דבעלים אין פודין אותן לענין שיצאו מקדושת בכור למכור באיטלז ולשקול בליטרא, אבל משיבא ליד כהן מוכרו לאחרים ומקדש בו את האשה, דממונו הוא, ואין חילוק בין תם לבע"מ רק בזה שבע"מ מוכרין אותו בין חי ובין שחוט, ותם מוכרין אותו כשהוא חי ולא כשהוא שחוט מפני שהוא בשר קודש. ואמנם כל זה הוא רק בזה"ז דיש לכהן זכיה בגוי', אבל בזמן המקדש דלהקרבה עומד אסור למכרו תמים חי, וכן הדין בזמן המקדש בחו"ל דינו כבכור בזה"ז דמותר לכהן למכרו כשלו, ותמיהני על הרמב"ם שהשמיט פרט זה האחרון בפי"א הי"ז מבכורות, בעוד שכן מפורש מסקנת הגמרא בתמורה ח' ב'. –
ועיין במשנה שביעית פ"ז מ"ג שאין עושין סחורה בבכורות, וטעם הדבר דילמא משהי להו לגביה ואתו לידי תקלה להשתמש בבכור. ולכאורה צ"ע דהא כאן מפורש דהא דמוכרין אותו חי ואפילו תם, וצ"ל דהתם איירי שהקונה קונה אותו למסחר להרויח בו, וכאן איירי שקונה אותו לצרכו, וכ"מ ביו"ד סי' ש"ז ס"ג, וכך צריך לפרש דברי הרמב"ם בפ"ה ה"ט מבכורות [ובתוס' חדשים בשביעית שם כתב שלא מצא דין זה ברמב"ם, ונשמט ממנו ההלכה הנ"ל], ופליאה על מפרשי המשנה הנזכרת שלא העירו מזה כלל לחלק ולפרש. .
(שם ל"א א׳) קדש הם. הם קריבין ואין תמורתם קריבה, דתנן, תמורת בכור ומעשר הן וולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם הרי הן כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעליהם סזואין נפדין במומן לחול קדושה על המעות, ומיהו לא כבכור ומעשר ליקרב אלא יאכלו בעלים במום, ונסמך על המבואר בסמוך דבפסוק זה כלולים גם דיני מעשר בהמה, ולכן כתוב בלשון רבים קדש הם את דמם תזרוק, יעו"ש. .
(זבחים ל"ז ב׳) קדש הם. כל הקדשים יש להם פדיון ולתמורותיהם פדיון, חוץ מן הבכור והמעשר, דאמר קרא קדש הם – בהווייתם יהיו סחר"ל כל הקדשים אם נפל בהם מום פודן בשוויין והמעות נתפסין בקדושה והן יוצאין לחולין ובדמי הפדיי' או המכירה מביא קרבן אחר כמותו, חוץ מבכור ומעשר דכשהוממו אין המעות שיקבל נתפס בקדושה, מדא"צ להביא תחתיהן קרבן אחר כמותו, ולכן כשהוממו יאכלו הן עצמן במומן לבעלים משום דכתיב בהו הם משמע שלא יצאו מקדושתן אף אם פדאן. ומה שכלל כאן גם מעשר נראה דס"ל כר' יוסי הגלילי בפסחים ס"ד ב' דפסוק זה איירי גם במעשר, וכפי שיבא לפנינו בסמוך. .
(תמורה ח׳ ב׳) קדש הם. לימד על בכור ומעשר שנתערב דמן בכל העולין שקריבין לגבי מזבח סטר"ל שנתערב דמן באחד מדמי שאר הקרבנות העולין למזבח שקריבין ומשתריא בשר בההיא זריקה, דאין עולין מבטלין זה את זה, ומינה ילפינן לשאר עולין, ומשמע ליה כן מלשון קודש הם בהווייתם יהיו אע"פ שנתערבו, ועיין לפנינו בפ' אחרי בפסוק ולקח מדם הפר הובא עוד דרשה בענין זה שאין עולין מבטלין זא"ז, ושם בארנוהו. .
(שם שם) את דמם תזרוק. ולהלן הוא אומר (פ׳ ראה) ודם זבחיך ישפך על מזבח, אם שפיכה למה זריקה ואם זריקה למה שפיכה, תני, ישפך לא יטיף, ישפך לא יזה, ישפך לא יזרוק ענראה דצ"ל ותני, בוי"ו החבור, והכונה שמביא ראיה דע"כ אין לפרש דהיינו זריקה היינו שפיכה, שהרי תנינן ישפך – שלא יזרוק, הרי דזריקה ושפיכה ענינים שונים הן. , ופירש בקבלה, כהנים זורקים את הדם מיד הלוים עאבדה"י ב' (ל' ט"ז) בפסח שעשו בימי חזקיה כתיב ויעמדו על עמדם כמשפטם כתורת משה, הכהנים זורקים את הדם מיד הלוים, ובאור הענין, דע"כ צריך לחלק ולומר דהפסוק ודם זבחיך ישפך לא קאי אפסח, שהרי מצינו מפורש שע"פ תורת משה עשו מעשה וזרקו את דם הפסח כמפורש שם כמשפטם כתורת משה, ולפי"ז ע"כ צריך לחלק פסח משאר זבחים לענין זה, ואחרי דפסח הם קדשים קלים ובכור ומעשר ג"כ קדשים קלים, ולכן נכללו בפסוק אחד וכמש"כ בבאור דרשה הסמוכה (אות ע"ג), ע"כ צ"ל דדין כולם שוה שדמם ניתן בזריקה, ומש"כ ודם זבחיך ישפך לא קאי עליהם אע"פ שנקראים זבחים, ודו"ק.
והנה אע"פ שפירשנו בזה את דברי הירושלמי, עם כ"ז לבי מהסס בפירושו, וכאשר אחזה נלקתה סוגיא זו בטעותים ושיבושים, ובדברי המפרשים לא מצאתי קורת רוח, ועיין בס' התוה"מ ויקרא ד' ו', וה' יאיר עינינו. .
(ירושלמי פסחים פ"ה ה"ו) את דמם תזרוק וגו'. כתוב אחד אומר את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך, וכתוב אחד אומר (פ׳ אחרי) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה׳ והקטיר החלב, עד שיהא שם או בשר לאכילה או אימורין להקטרה עבר"ל דהלשון את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך כחזה התנופה, משמע דאינו זורק את הדם אא"כ יש חלב ובשר, והתם כתיב וזרק הכהן את הדם על מזבח פתח אהל מועד והקטיר החלב ולא כתיב בשר, משמע שזורקין ומקטירין אע"פ שאין בשר כגון שנטמא או שנאבד, ולכן צ"ל דחד מינייהו בעי שיהא בעת זריקת הדם, או בשר לאכילה או אימורין להקטרה, ורק בפסח בעינן לעיכובא שיהיה הבשר קיים בעת זריקה, יען כי עיקר קרבן פסח הוא לתכלית אכילת הבשר, והיינו דתנן במשנה פסחים ע"א ב' נטמא בשר של פסח וחלב קיים מינו זורק את הדם, ובמוקדשין אינו כן אלא אפי' נטמא הבשר וחלב קיים זורק את הדם. .
(שם שם פ"ז ה"ה) את דמם וגו׳ ואת חלבם. תניא, ר׳ יוסי הגלילי אומר, את דמו ואת חלבו לא נאמר אלא את דמם ואת חלבם, לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מהן דמים ואימורין לגבי מזבח עגיתכן דדריש לרבות מעשר ופסח משום דכולם נקראים קדשים קלים כמבואר בזבחים נ"ו ב' משום דאין מועלין בהם ואין בשרם נפסל ביוצא לאחר זריקה, ולא מצינו בכל התורה שמעשר ופסח טעונין מתן דמים ואימורין, ולכן הקישם גם בזה לבכור, וסמיך על שינוי הלשון ואת דמם במקום שהיה ראוי לכתוב ואת דמו, כיון דכתיב בבכור לחוד, ולא ניחא לפרש דהא דכתיב בלשון רבים משום דקאי על בכור שור ובכור כשב ובכור עז כמו דס"ל לר' ישמעאל בדרשה הבאה, יען כי עכ"פ קאי על ענין אחד כללי, היינו על ענין בכור, ולכן היה לו לכתוב בלשון יחיד, ועי' מש"כ בדרשה הקודמת והבאה השייך לענין דרשה זו בכלל. .
(פסחים ס"ד ב') את דמם וט' ואת חלבם. תניא, ר' ישמעאל אומר, מתוך שנאמר אך בכור וגו' את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר, למדנו לבכור שטעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, מעשר ופסח מניין, ת"ל (פ׳ ראה) ודם זבחיך ישפך עדלא ניחא ליה לפרש כר' יוסי הגלילי בדרשה הקודמת דמה דכתיב בלשון רבים את דמם ואת חלבם קאי גם על מעשר ופסח, יעוי"ש, משום דסבר מאי שייכים מעשר ופסח לכאן, ולכן ס"ל דמה דכתיב בלשון רבים הוא משום דחשיב כאן שלשה מיני בכור, בכור שור, בכור כשב, בכור עז, ומפרש דלא נימא דבהכרח קאי גם על מעשר ופסח משום הא דלא מצינו בכל התורה סדר נתינת הדם במעשר ופסח, ולכן בהכרח צ"ל דמרמז הכא להם, ומשום דהוקשו בשאר דברים לבכור ונקראו קדשים קלים, וכמו דס"ל לריה"ג, כמבואר בדרשה הקודמת, יען כי נתינת דם מעשר ופסח כלולים בפסוק ודם זבחיך ישפך, כך נראה לפרש הענין, ודו"ק בזה.
והיוצא מזה נ"מ בין דרשת ריה"ג לדרשת ר' ישמעאל, דלריה"ג דם מעשר ופסח ניתנין בזריקה, כמש"כ כאן את דמם תזרוק, ולר' ישמעאל ניתנין בשפיכה כדכתיב ודם זבחיך ישפך, והחילוק בין זריקה לשפיכה הוא כי הזורק זורק למרחוק, והיינו מן הכלי רחוק למזבח, והשופך שופך בבת אחת בסמוך לו שעומד אצל היסוד ושופך.
והנה בנוגע להלכה לא מצינו הכרעה מפורשת בגמ' אם קי"ל כריה"ג דפסח בזריקה או כר' ישמעאל דבשפיכה, אבל לשון המשנה בפסחים ס"ד א' בענין הפסח שזרקו זריקה אחת מורה מפורש כריה"ג, ויותר מזה מצינו בדה"א (ל' ט"ז) בפסח שעשו בימי חזקיה כתיב מפורש ויעמדו על עמדם כמשפטם כתורת משה, הכהנים זורקים את הדם, ומה לנו איפה ראיה נאמנה מזו דהלכה כריה"ג דפסח בזריקה, ואף כי ר' ישמעאל בעצמו יכול לתרץ דבריו דזריקה בכלל שפיכה, אבל אנו מה לדחוקי לפרש כן בעוד שפשטות הדברים מבוארים ומפורשים כריה"ג, וכ"מ מפורש בזבחים נ"ו ב' דסתם משנה שם ס"ל כר' יוסי הגלילי, יעוי"ש.
ובכן לא נתברר לי מאד דברי הרמב"ם שפסק בפ"ה ה"י מקרבנות דדם הבכור והמעשר והפסח בשפיכה, והוא כר' ישמעאל, ולא אדע מה ומי דחקו לפסוק כר' ישמעאל נגד היסודות החזקים שביארנו, וא"א לומר שט"ס בדבריו, ותחת בשפיכה צ"ל בזריקה, יען כי בהלכות פסח חזר כן כ"פ מבואר ומפורש. והיותר קשים המשך דבריו בהלכות קרבנות שם שכתב וז"ל, הבכור והמעשר והפסח דם כל אחד מהם טעון שפיכה, שהרי נאמר בבכור את דמם תזרוק על המזבח, מפי השמועה למדו, שהוא הדין במעשר ופסח, עכ"ל.
הנך רואה שדבריו מרפסין איגרא, שפתח לפסוק כר' ישמעאל דבשפיכה וסיים בדרשת ריה"ג שלדינא היא ההיפך מדעת ר' ישמעאל, ובפרט מה שכתב דבכור בשפיכה הלא כתוב זה סותרו, דכתיב מפורש ואת דמם תזרוק, ועיין בלח"מ שם, ודבריו יגעים ודחוקים, וצ"ע רב. .
(זבחים ל"ז א׳) תזרק על המזבח. כתיב הכא תזרוק על המזבח וכתיב התם (פ׳ ויקרא) וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח, מה התם טעון יסוד אף הכא טעון יסוד עההפסוק ההוא בעולה כתיב, ועולה גופה דטעונה יסוד ילפינן מדכתיב בפ' ויקרא אל יסוד מזבח העולה, ודי היה לכתוב אל יסוד המזבח, אלא ה"ק, אל יסוד המזבח תעשה העולה, ועיקר דרשה זו נסמכת על דרשת ריה"ג בדרשה שלפני הקודמת דפסוק זה כולל גם מעשר ופסח שטעון מתן דמים. ומפרש מנלן שטעונין מתן דמים כנגד היסוד של מזבח, כלומר שיש יסוד תחתיו למעוטי מזרחית דרומית שאין יסוד תחתיו, כי צורת המזבח כך היא, מרובע התחתון עשוי מאבנים וסיד ועופרת, ל"ב אמה על ל"ב אמה בגובה אמה והוא נקרא יסוד, ועליו מרובע השני ל' אמה על ל' אמה בגובה ה' אמות והוא הנקרא סובב, ועליו מרובע שלישי, כ"ח אמה על כ"ח אמה בגובה ג' אמות והוא הנקרא מזבח, ובראש המזבח היה בולט בכל זוית מרובע חלול של אמה על אמה בגובה אמה, ולפי"ז היה כל מרובע תחתון בולט אמה לכל צד ממרובע שממעל לו, אבל המרובע התחתון שעל הארץ שהוא היסוד לא היה ארוך ורחב ל"ב אמה בכל שטחו רק אמה אחת בכל שטח מערב ואמה אחת בכל שטח צפון, ולפיכך לא היה היסוד בולט אמה סביב רק מערב וצפון, ועוד אמה אחת לצד מזרח בקרן מזרחית צפונית, ואמה אחת בדרום בקרן דרומית מערבית, ולפי"ז היה לכל זוית יסוד חוץ מקרן מזרחית דרומית. .
(פסחים ס"ד ב׳) ובשרם יהיה לך. ובשרם – אחד תם ואחד בעל מום, לימד על בכור בעל מום שניתן לכהן. שלא מצינו זה בכל התורה עור"ל שלא מצינו בכל התורה דבכור בע"מ ניתן לכהן, ואשמעינן הכא מדכתיב ובשרם בלשון רבים דגם בע"מ ניתן לכהן, אבל הא ליכא למימר דלריה"ג דס"ל דפסוק הקודם איירי גם במעשר ופסח, כמבואר שם בדרשה את דמם ואת חלבם, קאי גם לשון פסוק זה ובשרם על פסח ומעשר דשייכי לכהנים, יען כי דבר פשוט וידוע בכל התורה דמעשר ופסח בעלים אכלי ליה, ועיין בבכורות כ"ח א' לחד מ"ד יליף ענין דרשה זו מלשון יהיה לך דרבויא הוא, יעוי"ש. .
(זבחים ל"ז ב׳) ובשרם יהיה לך. כל כהן שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר. מאי טעמא, הרי הוא אומר את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך – בוא וזרוק ואכול עזבא לאפוקי רק כהן טמא ואונן ומחוסר כפורים, אבל לא כהן בע"מ דאותו ריבה הכתוב ביחוד, כמבואר לפנינו בפ' צו (ו' י"ט). .
(שם קי"ב ב׳) כחזה התנופה וגו'. ת"ר, מניין לבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד, שנאמר ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, הקישו הכתוב לחזה ושוק של שלמים, מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד עחובמשנה כאן מבואר דגם במעשר הדין כן, וכתב רש"י וז"ל, בכור יליף לה בגמ', ומעשר לא ידענא מהיכי, עכ"ל. ועיין מש"כ בפסוק הקודם אות ע"ג מקור נאמן לזה. ועיין בבכורות כ"ז ב' מפרש הגמ' לחד מ"ד דאפשר למדחי היקש זה דאפשר להקיש לחזה ושוק של תודה דנאכלין ליום ולילה, ולכן מפרש דילפינן מיהיה לך דכתיב כאן ודרשינן הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור, כלומר לבד מתודה, והיינו דנאכל עוד ליום שני. ואמנם אנחנו קבענו הדרשה שלפנינו משום דכנראה כן הסכמת הגמ', יעויין בסוגיא. .
(שם נ"ז א׳) כחזה התנופה וגו'. תניא, בית הלל אומרים, בכור נמנים עליו אפילו זרים עטר"ל בכור שהומם ושחטו בעליו הכהן מותר לו לזמן ישראל לאכול ממנו. , ואע"פ דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, והתם כהנים אין ישראלים לא פכדכתיב נתתי לך ולבניך ולבנותיך. , הני מילי תם, אבל בעל מום כתיב בי׳ (פ׳ ראה) הטמא והטהור יחדיו יאכלנו פאופסוק זה שלפנינו בתם איירי כדכתיב את דמם תזרוק, אבל בבע"מ דכתיב הטמא והטהור יחדיו יאכלנו, וילפינן זר בק"ו מטמא, ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים בשלמים ומעשר ופסח, אוכל בבכור, זר שאוכל בקדשים קלים כמבואר אינו דין שיאכל בבכור. ומבואר עוד במשנה דס"ל לב"ה דאפי' לנכרים מותר להאכיל, ויתבאר לפנינו בפרשה ראה בפסוק אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל. .
(בכורות ל"ב ב') כחזה התנופה ונו'. תניא, בית הלל אומרים, בכור מאכילין אותו לנדות, ואעפ"י דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, והתם נדות לא, הני מילי תם, אבל בעל מום כתיב בי׳ (פ׳ ראה) הטמא והטהור יחדיו יאכלנו פבעיין מש"כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן. .
(בכורות ל"ג א׳) ברית מלח עולם. עיין לפנינו בפ׳ ויקרא בפסוק ולא תשבית מלח ברית (ב׳ י"ג). ולא יקרבו וגו׳. ולא יקרבו עוד בני ישראל – אזהרה, לשאת חטא למות – עונש פגר"ל רמז כאן אזהרה ועונש לזר הקרב לעבודת הלוים, ותימא בעיני למה השמיט הרמב"ם למנות לאו זה כמו שמנה בפ"ט ה"א מביאת מקדש לאו דקריבת הזר לעבודת כהנים. וראה זה חידוש, כי כפי הנראה חמור עבודת זר בעבודת הלוים מעבודתו בעבודת כהנים, כי בעבודת כהנים אינו חייב רק בעבודה תמה בעבודה שאין אחריה עוד עבודה, כמו זריקת הדם והקטרת הקומץ במנחה ובאברים ופדרים, ולאפוקי שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריהם עוד עבודות, מפני שעל זה יש דרשות מיוחדות כמבואר לעיל בפסוק ז', אבל בעבודת הלוים שבא האזהרה ועונש בסתמא, הלא אין לחלק בכך, אך בכלל לא אדע בעבודת לוים יותר משתי עבודות עבודת השיר ועבודת השוערים, כמבואר בדה"א ט'.
וקצת י"ל בדבר השמטת הרמב"ם דין זה מדפסק שגם הכהנים אסורים לעבודת הלוים א"כ כש"כ זרים, אף כי אין זה מספיק, כי הלא כפי המפורש כאן היה לו למנות זה ללאו מיוחד, וצ"ע. [ספרי]. כי את מעשר וגו׳. כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳ תרומה, קראו הכתוב תרומה, מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון טובל פדר"ל מה תרומה שאסור לאכול כל אוכל שחייבין להפריש ממנו תרומה, ונקרא טבל על שם שטבולין בו קודש וחול, וחייבים עליו מיתה בידי שמים, כמבואר לפנינו במקומו בפ' אמור, אף מעשר ראשון כן. ובפ' ראה יבא לפנינו אי"ה דרשה בענין זה, וזו דעת חכמים, אבל ר"מ ס"ל דהיקש זה לתרומה בא להורות איסור אכילת מעשר ראשון לזרים, ודריש מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר ראשון אסור לזרים, ואמנם קי"ל כחכמים, וכן העתקנו אנו. –
ודע דמ"ש במס' מעש"ש פ"ה מי"א בדרשה על הפסוק דפ' תבא לא עברתי ממצותיך לא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש – הנה אע"פ דגוף איסור זה לא מצינו בשום מקום לענין מעש"ש, בכ"ז צ"ל דכן הוא הדין, משום דאיתקש לתרומה כמבואר כאן ובתרומה מפורש קי"ל כן, כמבואר בסמוך בפסוק והרמותם ממנו. .
(יבמות פ"ו א׳) אשר ירימו לה׳ תרומה. קראו המקום תרומה עד שיוציא ממנו תרומת מעשר פהר"ל עד שיוציא ממנו הלוי תרומת מעשר דהיינו מעשר מן המעשר כמבואר להלן פסוק כ"ו, ומדייק יתור המלה תרומה. , בא הכתוב ללמדך שאם רצה לעשותו תרומה על מקום אחר רשאי פוכאן באה הדרשה בקיצור, ובספרי זוטא מסיים בה, יכול אף לאחר שנטלה תרומתו יהא עושה אותה תרומה לאחרים, ת"ל (פ' כ"ט) את מקדשו ממנו, בזמן שקדשיו בתוכו, הוא עושה אותו תרומה לאחרים, אין קדשיו בתוכו אינו עושה אותו תרומה לאחרים, ע"כ. ובאור הדבר, דלוי שהיה לו מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומתו והניחו להיות מפריש עליו והולך בטבלו רשאי, כי כן ילפינן מלשון אשר ירימו לה' תרומה, מלמד שהוא עושה אותו כולו תרומה לאחר, אבל אם הפריש ממנו תרומת מעשר תחלה ואח"כ הניחו להיות מפריש עליו והולך עד שיעשה כולו תרומת מעשר ויתנו לכהן לא עשה כלום. והרמב"ם בפ"ג הכ"ב מתרומות למד מזה שהמניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה גדולה צריך שיהיו טבולין לתרומה, ואם הניחן להיות מפריש עליהן מעשר צריך שיהיו טבולין למעשר, ועיין בר"ש פ"א מ"ה דתרומות. [ספרי]. ואל הלוים תדבר. ת"ר, תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי, דברי ר׳ עקיבא, מאי טעמא, דכתיב ואל הלוים תדבר, בלוים קא משתעי קרא פזר"ל ואסור ליתנו לכהן, ובא לאפוקי מדעת ר' אלעזר בן עזריה כאן דגם לכהנים מותר ליתן מעשר ראשון דס"ל דגם כהנים נקראו לוים, וכדכתיב ביחזקאל מ"ד והכהנים הלוים בני צדוק, וכן דעת איזו מן החכמים בירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ג. ויש שדרשו שם כן מפרשה זו דכתיב לעיל בפסוק כ"א ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר וגו', חד אמר מה ת"ל ולבני, אלא מכאן שנותנין מעשר לכהונה, ר"ל דלעיל איירי במתנות כהונה, והוי זה ו' מוסיף על ענין ראשון כאומר הנה לכם מתנות כהונה וגם מתנות הלוי, וחד אמר אפי' לית כתיב אלא לבני, נותנין מעשר לכהנים, אלו מאן דאמר פלוני בני יסיב מקמי פלוני בני ושאר נכסי ירשו בני דלמא לא נסב עמהן, בתמיה, ר"ל שמא אינו נוטל זה הבן גם חלק ירושה עם שאר אחיו, ע"כ, וה"נ וכי בשביל שנתן הקב"ה מתנה מיוחדת לאהרן לא יטול חלק עם הלוים אחרי שגם הוא נקרא לוי, כמו שכתבתי, וכן שם דעת רבי יהושע בן לוי ועוד חכמים, יעוי"ש.
ואע"פ כן פסק הרמב"ם כר' עקיבא דמעשר ניתן רק ללוים ולא לכהנים, עיין בחבורו פ"א ה"א ממעשר. ולכאורה צ"ע הא כפי שכתבנו רבים חולקים על ר"ע, ובודאי שאין הלכה כר"ע מחביריו כמש"כ בר"ן נ"ד ב' וכ"פ [והט"ז באו"ח סי' קצ"ז ותצ"ח כתב בזה היפך מדבר ידוע ומפורסם, ופלא הוא], והמפרשים לא העירו מאומה בזה.
ונ"ל בטעמו של דבר משום דכיון דעיקר בעל מחלקותו של ר"ע הוא ראב"ע כאן בגמרא ויסודו הוא מזה שגם כהנים נקראו לוים כמש"כ, ועל יסוד זה תמכו כל החכמים המחזיקים בדעתו, ומבואר שם בירושלמי שלבסוף חזר ראב"ע והודה לר"ע, וא"כ לפי"ז בטלו כל המחלוקות בזה וקיימא דעתיה דר"ע, ודו"ק.
ודע שמבואר בסוטה מ"ז ב' ובכ"מ דעזרא קנס את הלוים בימיו מליתן להם מעשרות רק לכהנים, מפני שלא רצו לעלות עמו מבבל לארץ ישראל. ואולי היתה גם דעתו של עזרא נוטה דגם כהנים נקראו לוים, ובשעת הצורך סמך על זה וקנסם.
והנה לקמן פסוק ל"א בדרשה ואכלתם אותו בכל מקום יובא המשך הדברים השייך לענין זה, יעוי"ש. וכאן נעיר בקצרה על ענין אחד בדרך אגב מהירושלמי שהבאנו למעלה שאמר בפשיטות אלו מאן דאמר פלוני בני יסיב מקמי פלוני ושאר נכסי ירשו בני, דילמא לא נסב עמהן [חלק ירושה עם כולם] בתמיה, ובחו"מ סי' קנ"ג ס"ח איתא מחלוקת הפוסקים בענין זה, והרי לפנינו פשטות לשון הירושלמי מורה בפשיטות על בירור דין זה דנוטל אותו הבן לבד חלק מתנתו גם חלק ירושה עם שאר אחיו, ואכ"מ להאריך בזה. .
(יבמות פ"ו ב׳) מאת בני ישראל. תניא, א"ר יהושע בן לוי מניין ללוקח טבלים ממורחין מן העובדי כוכבים שהוא פטור מתרומת מעשר, שנאמר ואל הלוים תדבר כי תקחו מאת בני ישראל, טבלים שאתה לוקח מבני ישראל אתה מפריש מהם תרומת מעשר ונותנה לכהן, טבלים שאתה לוקח מן העובדי כוכבים אי אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן פחואע"פ דדרשינן עה"פ דפ' ראה עשר תעשר את כל תבואת זרעך, זרעך ולא לקוח [עי"ש לפנינו], וא"כ ל"ל קרא לפטור תרומת מעשר, תיפק ליה דבכלל לוקח פטור, כתבו התוס' בשם ר"ת דהא דלוקח פטור הוא רק כשלוקח לאחר מירוח [ר"ל לאחר שנדוש ונטהר מקש ומתבן] דאז אינו נקרא עוד תבואה, רק דגן, אבל כשלוקח קודם מירוח חייב, ועיין בסמוך אות צ"ו. .
(בכורות י"א ב׳) מאת בני ישראל. תניא, אע"פ שאמרו אין נותנין מעשר לכהנים אבל אין מוציאין שלו מידו, מאי טעמא, דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, מאת בני ישראל אתה מוציא ואי אתה מוציא ממכרי כהונה ולויה פטקאי על דרשה הקודמת דמע"ר ניתן רק ללוים, ואמר בזה, דאעפ"כ אין הכהן מחויב ליתן משלו מעש"ר ללוי, ועיין להלן פ' כ"ח בדרשה כן תרימו גם אתם השייך לענין זה. .
(ירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ג) מאת בני ישראל. מאת בני ישראל אתה מוציא את המעשר ואי אתה מוציא את המעשר מן העובדי כוכבים צר"ל מן העובד כוכבים שיש לו שדה בא"י, ועיין בדרשה דלעיל. .
(שם שם) מאתם בנחלתכם. תניא, מעשר ראשון אין לו הפסק, דכתיב מאתם בנחלתכם, הקישו הכתוב לנחלה, מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון אין לו הפסק צאבאור הדבר, כי כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' ראה בפסוק עשר תעשר ובפ' תבא הוי סדר המעשרות כן, דאחר שמפרישין תרומה גדולה [אחד מחמשים] מפרישין אחד מעשרה ונותנין ללוי, וזה נקרא מעשר ראשון, [ובזה איירי פרשה זו, כמש"כ למעלה], ואח"כ מפריש מן השאר אחד מעשרה והוא הנקרא מעשר שני, והוא לבעלים, ואוכלים אותו בירושלים, ועליו נאמר (פ' ראה) עשר תעשר וגו' ואכלת לפני ה' אלהיך, ועל הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השמיטה ובשניה וברביעית ובחמישית, אבל בשלישית ובששית אחר שמפרישין מעשר ראשון מפריש מן השאר מעשר אחד ונותנו לעניים והוא הנקרא מעשר עני, ואין בשתי שנים אלו מעשר שני, ועליו נאמר (פ' ראה) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך, [וסימן לדבר, כי בשנת אבד"ה מפרישין מעש"ר ומעשר שני, ובשנות ג"ו מפרישין מעש"ר ומעשר עני], וטעם הדבר, משום דכתיב בפ' מעשרות ובא הלוי והגר והיתום וגו', וא"כ א"א לומר דקאי על מעשר שני, שהרי מעש"ש אינו לעניים, אלא הבעלים אוכלים אותו, וא"כ ע"כ יש עוד מין מעשר והוא מעשר עני, וכתיב (פ' תבא) שנת המעשר ולא שנת המעשרות, ודרשינן שנה שאין בה אלא מעשר אחד, וא"כ בהכרח שמעשר אחד נדחה מפני מעשר עני, והוא בהכרח מעשר שני, אבל מעשר ראשון לעולם לא בטל, כלומר אף בהשנים שמפרישין מעשר עני, ומסמיך זה כאן על הלשון נחלה שאין לה הפסק, כמבואר.
וטעם יתרון מעש"ר נראה פשוט משום דכיון דהוא שייך ללוי אין סברא לבטלו אחרי דזה יסוד פרנסתו שאין לו חלק ונחלה לעצמו, והוי כמו תרומה הניתנת לכהן, משא"כ מעש"ש דהוי לבעלים כמש"כ, וע"ע לפנינו בפ' ראה. .
(ר"ה י"ב ב׳) והרמתם. מלמד שלא יתרום מן המחובר על התלוש ומן התלוש על המחובר צבדלשון הרמה לא שייך אלא בדבר התלוש, וצ"ע לפי טעם זה למה לא חשיב גם שאין תורמין מן המחובר על המחובר. , ומניין שלא יתרום מפירות הארץ על פירות חו"ל ומפירות חו"ל על פירות הארץ, ת"ל (פ׳ בחקתי) וכל מעשר הארץ צגואע"פ דהתם במעשר כתיב ילפינן גם לתרומה, מפני שבכלל ענין אחד להם. [ספרי]. והרמתם ממנו. תניא, אע"פ שאמרו אין תורמין מן הטהור על הטמא, הני מילי לכתחלה, אבל בדיעבד תרומתו תרומה, מ"ט ממנו כתיב צדדמשמע מכל מקום תהא תרומה, דכיון שניטל ממנו הרי הוא מופרש. ועיקר דין זה יתבאר לפנינו בפ' הסמוך בדרשה כדגן מן הגורן, אבל מן הטמא על הטהור אפי' בדיעבד אין תרומתו תרומה משום פסידא דכהן. .
(ירושלמי תרומות פ"ב ה"א) והרמתם ממנו. מלמד שלא יתרום ממין על שאינו מינו צהמדייק יתור המלה ממנו, דדי היה לכתוב והרמותם מעשר מן המעשר, ולפי הדרשה הקודמת צ"ל דבדיעבד תרומתו תרומה, אבל לא קי"ל כן, וצ"ע למה. והגמ' בבכורות נ"ג ב' יליף ענין זה מפסוק אחר כמובא לפנינו לעיל בפ' י"ב בדרשה כל חלב, יעוי"ש. ומה דלא ניחא להגמ' דרשת הספרי י"ל דס"ל דהמלה ממנו אתיא לדרשה שניה שבספרי כאן, מופנה להקיש ולדון ממנו גז"ש, ורומז להדרשה במנחות ע"ז ב' עה"פ דפ' צו והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', נאמר כאן ממנו ונאמר להלן ממנו מה להלן [בתרומת מעשר] אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה, ומובא לפנינו בפרשה צו שם, והספרי אולי ס"ל דתרתי שמע מינה. [ספרי] מעשר מן המעשר. אמר ר׳ שמעון בן לקיש, מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר צוהנה סדר ההפרשות כך הוא, אחר שמפריש הישראל ביכורים תורם תרומה לכהן, והיא תרומה גדולה, ומן המותר מפריש חלק עשירי ללוי, והוא מעשר ראשון, ומן זה המעשר ראשון מפריש הלוי חלק עשירי לכהן, והוא נקרא בתורה מעשר מן המעשר, ובלשון חז"ל תרומת מעשר. והנה מצות הפרשת תרומה היא אחר שנתמרחה התבואה בכרי, היינו לאחר שנדושה ונטהרה מקש ומתבן וצבורה בכרי וממילא כל ההפרשות שאחריה הם ג"כ מתבואה ממורחת.
ואמר בזה שאם קדם הלוי ולקח חלקו מעש"ר בעוד שהתבואה בשבלים אינו חייב שוב להפריש ממנו תרומה גדולה לכהן, אחר שידושנו, ואע"פ שהכהן מפסיד בזה, שהרי הישראל לא יפריש עתה תרומה גדולה רק ממה שנשתייר, וכדמפרש מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא גם תרומה גדולה מן המעשר, ועיין לקמן פסוק כ"ט בדרשה מכל חלבו בא עוד טעם לפטור זה.
ואיתא עוד בגמ' כאן, אמר ליה רב פפא לאביי, אי הכי אפי' הקדימו בכרי נמי, ר"ל אפי' אם קדם הלוי ונטל חלקו מתבואה נדושה ג"כ יפטר מגזה"כ מפסוק זה, אמר ליה, עליך אמר קרא מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה', ר"ל לקמן בפסוק כ"ט כתיב כן בלוים, לומר שמכל צד תרומה המוטלת בו יתן.
ופריך עוד, מה ראית, כלומר מה ראית לרבות האי כל אהקדימו בכרי ולמעט הקדימו בשבלים מן מעשר מן המעשר, ולא איפכא, כך פירש"י, ותוס' הקשו על זה איזו סברא היא לחייב הקדימו בשבלים ולפטור הקדימו בכרי, ופירשו באופן אחר, יעוי"ש, אבל י"ל דאינו קשה, יען דשם תבואה בכלל יונח דוקא על תבואה בשבלים, וכמש"כ לעיל אות פ"ח, וסבר רב פפא דבתרומה נמי תלי החיוב בתבואה משום דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ולכן הקשה לו כן.
ושני ליה אביי, האי אידגן והאי לא אידגן, ר"ל הקדימו בכרי כבר נעשה דגן, ומכיון שבא לכלל דגן תלה עליו חובת ההפרשה לכהן כדכתיב ראשית דגנך תתן לו, משא"כ עודו בשבלים לא חל עליו חוב זה, הלכך מסתברא דהאי קרא דזכותא דכהן מכל מתנותיכם תתנו לשדיי' אהקדימו בכרי. .
(ביצה י"ג ב׳) ונחשב לכם. תניא בשם ר' מאיר, ונחשב לכם תרומתכם, את שכתוב בו מחשבה תורם ואת שאין כתוב בו מחשבה אינו תורם, מכאן לקטן שאין תרומתו תרומה צזצריך באור הלשון את שכתוב בו מחשבה ואת שאין כתוב בו מחשבה, דלפי פשוטו הול"ל את שיש בו מחשבה ואת שאין בו. וקרוב לומר דמרמז למה שכתוב בתורה פסול קטן מפני העדר ידיעתו לשם מי ולשם מה נודרין ותורמין וכדומה, והוא מה דילפינן זה מלשון נדיב לב (פ' ויקהל) ומלשון כי יפליא (פ' בחקתי ופ' נשא) ומלשון לפלא נדר, ודרשינן מי שיודע לנדב ולהפליא, למעוטי קטן, ועיין במשנה ג' פ"א דתרומות. .
(ירושלמי תרומות פ"א ה"א) ונחשב לכם. האומר תרומת הכרי הזה בתוכו או תרומת מעשר זה בתוכו אינו תרומה עד שיאמר בצפונו או בדרומו, דכתיב ונחשב לכם תרומתכם והרמותם, מה מחשבה במסויים אף התורם במסויים צחכלומר כשהוא מחשב לתרום ודאי מסיים הוא במחשבתו כך וכך ראוי לתרום מן הכרי הזה ובמקום פלוני, כך התורם במעשה צריך להיות במסויים. –
ויש להעיר לפי מה שתרגם אונקלוס הלשון בתוך הגן (פ' בראשית) באמצעית גינתא, וא"כ הרי הלשון בתוכו הוי ציון וגבול המקום כמו בצפונו ובדרומו, וא"כ למה לא יחשב הלשון תרומת הכרי הזה בתוכו למקום מצויין ומסויים, דהיינו באמצע.
אמנם כבר כתב הכ"מ בפ"ד ה"ב מעבודת יוהכ"פ בשם ר"י קורקס דלשון אמצע אינו אמצע ממש רק לאפוקי הקרנות, יעו"ש. ומכאן ראיה מפורשת לזה, דאל"ה אלא הפי' אמצע ממש קשה למה לא יהא נחשב זה למקום מצויין, כמש"כ.
ואף נראה להביא ראיה מזה למש"כ בשו"ת מהרי"ט ח"ג סי' ה' שהשיג על מהראנ"ח שהיה נזהר מלומר בגט על תנאי אם לא אבא תוך י"ב חודש יהא גט משום דתוך הוי כמו אמצע, וכתב על זה מהרי"ט דתוך משמע מהתחלה עד יום שבו כלין הי"ב חודש זולת יום ראשון ויום אחרון, וזה מכוון לדברי ר"י קורקס שהבאנו, וממה שכתבנו ראיה מכרחת לדבריו, ודו"ק. .
(שם שם פ"ג ה"ג) ונחשב לכם תרומתכם. תניא, אבא אלעזר בן גימל אומר, בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר צטהאי קרא כתיב בתרומת מעשר הניתן ללוים, ומפרש שעור הכתוב ונחשב לכם תרומתכם, תרומת מעשר, כדגן מן הגורן, כלומר כתרומה גדולה, ראשית תרומה שישראל מפריש מגורנו וכמש"כ למעלה, ולפי"ז מרומז בפסוק זה תרומה גדולה ותרומת מעשר, ואחרי שאמר ונחשב לכם דין תרומתכם, תרומת מעשר, כדין דגן מן הגורן, כדין תרומה גדולה, ממילא מוכרת שדין שניהם שוה, וכדמפרש. ועיין בתוס' מנחות נ"ד ב' שנדחקו בבאור דרשה זו, אחרי דעיקר קרא בתרומת מעשר כתיב, יעו"ש, ולפי מש"כ הענין מבואר ברחבה. , לפיכך כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה ובעין יפה, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה ובעין יפה קנראה הרבותא בתרומת מעשר משום דבזה משונה דין תרומה גדולה מתרומת מעשר, שתרומה גדולה אין לה שיעור מה"ת, ואפילו חטה אחת פוטרת את הכרי וכפי שיתבאר לפנינו בפ' שופטים בפסוק ראשית דגנך, ולכן יש סברא שיהיה מותר להפריש תרומה גדולה באומד, משום דאיך שיכוין באמידתו יוצא, כיון דגם חטה אחת פוטרת, משא"כ תרומת מעשר שיש לה שיעור, חלק עשירי, הו"א דלא יפריש באומד, שמא לא יכוין למספר הדרוש, קמ"ל. , וכשם שרשות לבעה"ב לתרום תרומה גדולה, כך יש לו רשות לתרום תרומת מעשר קאהרבותא בזה אע"פ שההפרשה הזאת שייכא להלוי שהוא צריך להפריש ממעשר שנוטל הוא חלק עשירי לכהן אפ"ה רשאי הישראל בעת שנותן המעשר להלוי ליטול חלק עשירי עבור הכהן. –
והנה דרשה זו דאבא אלעזר באה בכ"מ בש"ס, וסמכה הגמרא שכן גם דעת הרבה חכמים, וגם דעת סתמא דגמרא כן, ולא נתבאר לי דעת הרמב"ם שבכל הפרטים פסק כאבא אלעזר זולת בפרט דאומד, וכתב בפ"ג ה"י מתרומות שאין מפרישין תרומת מעשר מאומד אלא מדקדק בשיעורה שהרי שיעורה מפורש בתורה, עכ"ל. ולא ידעתי למה נטה בזה מדעת הגמרא בכ"מ בש"ס, ומניין לו יסוד לדחותה, ויותר מזה, כי אחרי שביתר הפרטים פסק כאבא אלעזר, וכל חידושי דיניו של אבא אלעזר הם ע"פ היקש לתרומה גדולה, וקיי"ל כלל גדול אין היקש למחצה, וע"ע בתוס' גיטין כאן.
וצ"ל דסמיך הרמב"ם על המשנה דאבות (פ"א מט"ז) רבן גמליאל אומר הסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות, והכונה שם שמא יפחות משיעור הקצוב, אבל לדעתי אין דבר זה מעיקר הדין כי אם רק עצה טובה כדי להסתלק מן הספק, דאל"ה מאי מקום זה במס' אבות שהיא רק קובץ מדות ומוסר, ולא הו"ל לרמב"ם לכתוב דבר זה כהלכה פסוקה ויסודית אלא בדרך עצה טובה ומדה ישרה כעין אותן ההלכות שכתב בהלכות דעות, וצ"ע. .
(גיטין ל׳ ב׳, מנחות נ"ד ב') ונחשב לכם תרומתכם. אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין, דכתיב ונחשב לכם תרומתכם, במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה ובמשקל ובמנין קבואע"פ שיש שיעור לתרומה גדולה מדברי סופרים, עין יפה אחד מארבעים ובינונית מחמשים ורעה מששים מ"מ יפריש שיעור ההוא באומד, ולא ימדוד ולא ישקול ולא ימנה. והנה פשטות הענין איירי זה בתרומה גדולה הניתנת לכהנים, אבל אבא אלעזר בן גימל ס"ל דגם בתרומת מעשר הדין כן וכפי שנתבאר בדרשה הקודמת. .
(ירושלמי תרומות פ"א ה"ד) תרומתכם. א"ר אבהו, כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, והרי תרומה דרחמנא אמר (פ' אמור) וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לישראל בתרומה, אמר רב פפא, שאני התם, דאמר קרא תרומתכם – שלכם תהא קגעיין בתוס' כאן בסוגיא ומה שכתבנו לעיל בפ' נשא בפסוק כל ימי נדר נזרו (ו' ה') וראוי לצרף הדברים לכאן. .
(פסחים כ"ג א׳) כדגן מן הגרן. תניא, אין תורמין בדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן, ממה שהוא מצוה את בני לוי לתרום מן הגמור, הדא אמר, שאסור ליתן לו שבלים קדתבואה שנגמרה מלאכתה היא תבואה שנדושה ונטהרה מקש ומתבן ונצברה בכרי, והנה האי קרא כתיב בתרומת מעשר שהלוי נותן לכהן חלק עשירי מהמעשר שמקבל מישראל, ומדצותה התורה להם שלא יתרמו אותה אלא מן הגמור, א"כ הדא אמרה, מבואר מכאן שאסור גם להישראל ליתן להלוי את המעשר בשבלים, שהרי כך אמרה התורה ללוים ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן שמתויב בתרומה וכך אתם תרימו ממה שקבלתם מעשר דגן לאחר שיתמרח והרי זה כאסמכתא שהישראל יתן להלוי גם כן לאחר שיתמרח ואסור ליתן לו מקודם, לפי שמפקיעו מתרומה גדולה שהיא דוקא ג"כ דגן מן הגורן כמש"כ בפסוק הקודם בפסוק מעשר מן המעשר, יעו"ש. .
(ירושלמי תרומות פ"א ה"ה) כדגן מן הגרן. אין תורמין מן הטהור על הטמא, דאמר קרא כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב, כגורן ויקב שאי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור קהר"ל שאי אפשר שיהיו כל הערימות של חטין שבגורן חצין טהורין וחצין טמאין, שהרי בעודן במחובר אין מקבלים טומאה כלל, וכשנעקרו ונפלו עליהן משקין אז מקבלין הכשר טומאה ומתטמאין, וא"כ כשנפלו המשקין על ערימה מוכשרת כל הערימה לקבל טומאה דכולה גוף אחד היא, וכן ביקב, ולמדין אנו מזה דאפילו במקום שאפשר שזה טמא וזה טהור ג"כ אין תורמין כמו גורן ויקב. ועיין מש"כ בפסוק הקודם בדרשה והרמותם ממנו דבדיעבד אם תרם מן הטהור על הטמא תרומתו תרומה.
הנה אע"פ דפשטות הענין איירי פסוק זה בתרומת מעשר שנותן הלוי לכהן מ"מ יליף מכאן דין זה רק לתרומה גדולה הניתנת לכהן מישראל, אבל בתרומת מעשר קיי"ל דתורמין מן הטהור על הטמא כפי שיתבאר בפסוק הסמוך בדרשה ונתתם ממנו לאהרן הכהן ובפסוק כ"ט בדרשה מכל חלבו. ומבואר בירושלמי כאן דענין זה היא מהמצוינים שבתורה, שבכל התורה כל הדברים למדים ומלמדים, וכאן תרומת מעשר היא מלמדת על תרומה גדולה שלא תהא נטלת מן הטהור על הטמא, והיא עצמה נטלת, וכהאי גונא נבאר בפסוק הסמוך בדרשה מכל מעשרותיכם, יעו"ש.
ועיין בר"ש פ"ב מ"א דחלה כתב טעם מדנפשיה דבתרומה גדולה אין תורמין מן הטהור על הטמא משום גזירה שמא יתרום שלא מן המוקף, משום דיירא שלא יגע הטהור בטמא ויטמאנה ואנן בעינן שהתורם יתרום מן המוקף, אבל תרומת מעשר א"צ לתרום מן המוקף לכן לא חיישינן לזה, וס"ל דדרשה זו אסמכתא היא, יעוי"ש.
אבל י"ל דאי משום הא לא אריא דאסמכתא היא, ורק להסביר טעם הדרשה אפשר לצרף סברת הר"ש, וגם ראיה מכרחת דא"א לומר שעיקר טעם הוא מש"כ הר"ש, שהרי קי"ל בכ"מ בגמ' דתלמידי חכמים לעולם אין תורמין שלא מן המוקף אפי' בתרומת מעשר, עיין עירובין ל"ב א', וא"כ האם לדידהו ישונה דין תרומת מעשר שלא יפרישו בו מן הטהור על הטמא, וזה אין סברא כלל, ולא שמענו זה מעולם, אלא ודאי כמש"כ, ודו"ק. .
(שם שם פ"ב ה"א) כן תרימו גם אתם. כן תרימו – אלו הלוים, גם אתם אלו הכהנים קוהבאור היא שלוים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר, וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן, ולפי שהכהנים נוטלין מן הכל יכול יאכלו פירותיהם בטבלם ת"ל כן תרימו גם אתם, וסמכו בזה, כן תרימו אלו הלוים, גם אתם אלו הכהנים, והענין הוא שמפרישין ומעכבין לעצמן. וברמב"ם פ"א ה"ג ממעשרות באה דרשה זו בשינוי לשון, אתם אלו הלוים, גם אתם לרבות הכהנים, ונראה לי גירסתו, יען כי לפי גירסתנו קשה הא הלשון כן תרימו בודאי שקאי על כלל ישראל, ורק הלשון גם אתם מיותר לדרשה. [ספרי]. גם אתם. גם – לרבות שלוחכם, ומה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית קזוקיי"ל דגם ישראל לעובד כוכבים ג"כ לא הוי שליח, ונ"מ בזה שאם שלח עובד כוכבים את ישראל לקנות חמץ בפסח עובר הישראל בבל יראה ובל ימצא, משום דאין שליחות לישראל מעובד כוכבים והוי כמו קונה לעצמו, ובירושלמי פ"ו דדמאי הלשון שאין העובד כוכבים עושה שליח אפילו בישראל, ולשון אפילו מורה כש"כ עובד כוכבים לעובד כוכבים, ונ"מ לענין מכירת חמץ לעובד כוכבים ע"י שליח עובד כוכבים, ואין המקום גורם להאריך בזה כאן, ועיין בשו"ת משאת בנימין סי' קכ"ו. –
ודע שכתבו התוס' בברכות כ' ב' בטעם הדבר שפטורות נשים מברכות המזון מה"ת משום דלא מצו למימר ברית ותורה, לפי שאינם לא בזה ולא בזה, עכ"ל. והנה לפי"ז צ"ל לכאורה דנשים אינן נקראות בני ברית גם לענין שליחות, אבל באמת אין הדבר כן, דכאן הפי' בני ברית הוא מלשון קשר ואגודה עם הקב"ה ומצותיו, ובזה גם הנשים בכלל, וראיה לזה ממקרא מפורש בתורה אתם נצבים היום כולכם וגו' טפכם נשיכם וגו' לעברך בברית ה', ורק בברהמ"ז שאני שאינן יכולות לומר על בריתך שחתמת בבשרינו. –
וע"פ זה יתבאר לנו דגם ישראל ערל שלא מל מאיזו סיבה, כגון מי שמתו אחיו מחמת מילה או חולה, הוא בכ"ז בן ברית לענין שליחות, כיון דעכ"פ מקושר הוא בברית ה' ואגודתו, וגם יתבאר בטעם מש"כ התוס' בסנהדרין ע"ב ב' דישראל מומר אינו בן ברית, והיינו משום שהפר ברית.
ומזה יוצא לנו דמש"כ רש"י בגיטין כ"ג ב' מה אתם בני ברית – מהולים, אין זה מבואר, ובהכרח צ"ל דלאו דוקא הוא, אלא פי' כן ע"ד הסתם וההוה, דבכלל מי שהוא ישראל הוא נימול, ודו"ק. .
(ב"מ כ"ב א׳, ע"א ב׳) אתם. אתם ולא אריסין, אתם ולא שותפין, אתם ולא אפטרופסין, אתם ולא התורם את שאינו שלו קחלא שייך לומר איך דייקינן כל הני מיעוטים מחד קרא, יען כי הענין אחד הוא, דיסוד הדרשה היא אתם בעצמכם וממילא מתמעטו כל הני. והרשב"א כתב דמדינא דאורייתא תורמין האפטרופסין והדרשה אתם ולא אפטרופסין אסמכתא היא, ועיקר הדבר מדרבנן הוא, ולא ביאר דעתו אם רק לענין אפטרופסין דעתו כן או לכל הענינים החשובים כאן הוו הדרשות אסמכתות.
ונראה לי ראיה דבכלל כל דרשה זו כולה אסמכתא, שהרי לענין שותפין שנינו מפורש בפ"ג מ"ג דתרומות השותפין שתרמו זה אחר זה תרומת הראשון תרומה, הרי קיי"ל דשותפין תורמין, היפך הדרשה אתם ולא שותפים, וכן לענין אריס שנינו בתוספתא פ"א דתרומות אריס שתרם תרומתו תרומה, וגם זה היפך הדרשה אתם ולא אריסין, וכ"פ הרמב"ם בכל הענינים.
וכן ראיה לזה מקדושין מ"ב א' מניין ליתומים שבאו לחלק בנכסי אביהם שב"ד מעמידין להם אפטורופוס לחוב ולזכות ת"ל ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו [ע"ל פ' מסעי ל"ד י"ח] הרי מרומז בתורה שיש כח לאפטרופוס לכל פרטי משא ומתן ודין ודברים, וגם ענין תרומה בכלל.
ובזה ניחא לי סוגיית הגמרא בגיטין נ"ב א' אין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אבל מוכרים אותם לאחרים ואחרים מוציאים אותם לחירות, עיי"ש באור הענין. והנה הוצאת עבדים לחירות הוא בודאי מדאורייתא, ודעת רוב הפוסקים דקנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא, והשתא אי נימא דדרשה זו שלפנינו אתם ולא אפטרופסין דרשה גמורה היא מדאורייתא, א"כ מדאורייתא אין אפטרופוס יכול למכור [דבודאי ענין תרומה ומכירה שוים לכח אחד] ורק מדרבנן הוא, א"כ איך מועיל מכירה זו שהיא מדרבנן להוצאת עבדים לחירות שהיא מדאורייתא.
ועיין בתשובת הרא"ש כלל פ"ד, הכותב לאחד שיהיה מושל ושולט בכל אשר לו אינו לשון מתנה רק לשון אפטרופסות, שכן מצינו באליעזר עבד אברהם שכתב לו שיהא מושל ושולט בכל אשר לו, והנה לא הראה מקור דלשון זה מורה ענין אפטרופסות, אבל מצאתי בתרגום יונתן פ' מקץ מתרגם הלשון אתה תהיה על ביתי – אנת תהי אפוטרופוס, ועכ"פ מבואר מזה שאפטרופוס יפה כחו מן התורה, ומכיון שנקרא מושל בכל – בודאי גם לתרום תרומה בכלל, ובהכרח צ"ל דדרשה זו שלפנינו או שהיא אסמכתא או דעת יחיד. .
(קדושין מ"א ב׳) תרומת ה׳. תניא, המקדש בתרומת מעשר מקודשת, ואע"פ דכתיב בה תרומת ה', לא כתיב בה לה' קטומסקנת הגמרא דרק אז נקרא ממון גבוה דאסור לקדש בו את האשה היכי דכתיב קודש לה' כמו במעשר שני בס"פ בחקתי. .
(קדושין נ"ג א') מכל מעשרתיכם. הוקשו כל המעשרות זה לזה, כשם שאין הקטן מביא מעשר דגן כך אינו מביא מעשר בהמה קינסמך על הדרשה שבריש פסוק הקודם ונחשב לכם, שקטן אינו מפריש מעשר דגן, יעו"ש ובתוס' שבת נ"ד ב', ולפנינו בפ' ראה בפסוק והבאתם שמה את עלותיכם וגו' יבא עוד דרשה להיקש מעשר בהמה למעשר דגן. .
(ירושלמי תרומות פ"א ה"א) מכל מעשרתיכם. תרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף, דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו, אפילו אחד ביהודה ואחד בגליל קיאהרבותא בזה שלא נקיש לתרומה שאינה ניטלת אלא מן המוקף, היינו בקרוב ובסמוך, כפי שיתבאר בפסוק הסמוך. .
(שם שם פ"ב ה"א) ונתתם ממנו. עד שיהא בה כדי מתנה, מכאן אמרו, שיעור חלה, בעה"ב שעיסתו מועטת נותן אחד מכ"ד, והנחתום שעיסתו מרובה – אחד ממ"ח קיבכבר הבאנו ענין ודרשה זו, בפ' חלה לעיל בפ' שלח (ט"ו כ"א) ושם בארנו מזה די הצורך, כי שם מקומו. .
(ירושלמי חלה פ"ב ה"ג) לאהרן הכהן. וכי אהרן לעולם קיים, והלא לא נכנס לא"י, אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה, מכאן לתחית המתים מן התורה קיגדרשה אגדית היא ע"ד רמז, וכמה דרשות כאלה באו בגמרא, ונראה בכונת הקושיא וכי אהרן לעולם קיים וכו', דקשה ליה למה לא כתב לאהרן ולבניו כמו שכתוב כ"פ בתורה, ואם תאמר דלכן כתיב לאהרן לבד מפני שלו יותר מצוה מלבניו, אך הלא הוא לא נכנס לא"י ולא נתנו לו כלל. והמפרשים האריכו בבאור דרשה זו להסביר טעמה, ולפי מש"כ הנה היא מבוארת בפשיטות. .
(סנהדרין צ׳ ב׳) לאהרן הכהן. תנא דבי ר׳ ישמעאל. ונתתם ממנו לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים, אלא מה ת"ל לאהרן – כאהרן, מה אהרן חבר אף בניו חברים, מכאן אמרו, אין נותנין מתנות לכהן עם הארץ קידגם הם מדייקי הלשון לאהרן הכהן כמו בדרשה הקודמת, ודרשי בענין אחר, כמבואר. ונתבאר ענין זה לפנינו בפ' אמור (כ"ב ט'), ולפי הפשט הוי טעם מצוה זו שלא יתנו לכהן ע"ה מתנות שמא יאכל בטומאה, אבל לפי המבואר בד"ה ב' ל"א ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה', משמע דעיקר כונת הקב"ה במצות מתנות כהונה ולויה היתה כדי שיהיה לבם פנוי מטרדת הפרנסה וישקדו על התורה, ומהאי טעמא מבואר בירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ג ר' יונה יהב מעשר לר' אחא בר עולא, לא משום דהוי כהן אלא משום דהוי לעי באורייתא, וצ"ל דס"ל לר' יונה דמעש"ר מותר לזרים, דאל"ה איך יאכלם ר' אחא.
ואמת שלכאורה דבר פלא הוא שיהא מותר ליתן מתנות הלוים לזרים, אך צ"ל דאיירי בתר דקנסינהו עזרא ללוים שלא ליתן להם מתנותיהם מפני שלא רצו לעלות מבבל לא"י כמבואר ביבמות פ"ו ב' ובסוטה מ"ז ב', ומבואר שם שקנס ליתן מתנותיהם לעניים.
ובתוס' יבמות שם חקרו אם דוקא לעניים כהנים צוה ליתן או אפי' לישראלים, והנה מירושלמי מעש"ש שהבאנו מבואר מפורש דאפי' ישראלים כמש"ש לא משום שהיה כהן וכו'. .
(שם שם) לאהרן הכהן. תניא, תרומת מעשר נטלת מן הטהור על הטמא, דאמר קרא ונתתם ממנו לאהרן הכהן, עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו קטור"ל דבזה רבתה התורה שתנתן לאהרן כל מה שהוא יכול לאכול בכהונתו, והרי התרומה היא טהורה, ולא איכפת לן ממה שניטלת על הטמא, ובהאי קרא גופיה מפורש תרומת מעשר בהדיא, כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרותיכם אשר תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו וגו'. וכבר באה דרשה בענין זה לעיל בפסוק הקודם בדרשה כדגן מן הגורן ושם נתבאר, יעוי"ש. .
(ירושלמי תרומות פ"ב ה"א) לאהרן הכהן. עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו, מכאן אמרו, אסור לטמא את הטבל בידים קטזר"ל שצריך שיהיה ראוי לו לאכול כשהוא בכהונתו ובימי טהרה, וכבר הבאנו וביארנו דרשה זו לעיל בפסוק ח' בדרשה משמרת תרומתי, יעוי"ש. .
(שם חלה פ"ג ה"ב) מכל מתנתיכם תרימו. מכל – ואפי' הקדימו לוי לכהן חייב בתרומה גדולה קיזעיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל בפ' כ"ו בדרשה מעשר מן המעשר. .
(ביצה י"ג ב׳) מכל מתנתיכם תרימו. תניא, המקדים תרומה לבכורים אינו לוקה, מאי טעמא, לאו הניתק לעשה הוא, דכתיב מכל מתנותיכם תרימו קיחמדינא צריך להפריש ביכורים קודם לתרומה, כמבואר לפנינו בפ' משפטים בפסוק מלאתך ודמעך, ובכ"ז בדיעבד אינו מעכב משום דכתיב מכל מתנותיכם, ומרבינן מכל ואפי' מביכורים. .
(תמורה ד׳ ב׳) מכל חלבו. חלבו אין גירועין לא, מלמד שאין תורמין מן הרעה על היפה קיטואין לוקין על לאו זה כיון דאינו לאו מפורש רק בא מכלל עשה, ועיין בסמוך פ' ל"ב. .
(שם ה׳ א׳) מכל חלבו וגו׳. תניא, תרומת מעשר נטלת מן הטהור על הטמא, דאמר קרא מכל חלבו את מקדשו ממנו – טול מן המקודש שבו קככלומר מן כל שיהיה מקודש לתרומת מעשר ואפי' שנטלה על הטמא וריבתה התורה שמותר לעשות כן אפי' לכתחלה. .
(ירושלמי תרומות פ"ב ה"א) מכל חלבו וגו׳. אמר ר׳ שמעון בן לקיש, מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, מאי טעמא, א"ר יוסי, דאמר קרא את כל חלבו את מקדשו ממנו, מכל חלבו ולא חלבו וחלב חבירו קכאדהו"מ למכתב מכל חלב ודריש מכל חלבו למעט אחא חלבו ולא חלבו וחלב חבירו שאם הקדימו למעשר בשבלים לא תפרוש ממנו אלא חלבו שהוא תרומת מעשר, אבל לא חלב חבירו שהוא תרומה גדולה שאינו ניטל ממנו אלא מן הטבל שנדוש ונתמרח בכרי. והנה כבר בא דין זה לפנינו לעיל בפסוק כ"ו בדרשה מעשר מן המעשר, ושם נתבאר כל ענינו, יעוי"ש. .
(שם שם) את מקדשו ממנו. למד על תרומה גדולה שאינה נטלת אלא מן המוקף קכבר"ל בקרוב ובסמוך כהוראת הלשון ממנו, ולא כמו תרומת מעשר שניטלת גם שלא מן המוקף, כמבואר בפסוק הקודם. ועיין בשו"ת הרשב"א סי' קכ"ה חקר אם איסור מוקף בתרומה הוא מדאורייתא ממש או דדרשה זו אסמכתא היא, ועיין מש"כ בפ' ראה (י"ד כ"ג) בפסוק למען תלמד ליראה את ה' ראיה מכרחת דהוי מדאורייתא. .
(שם שם) את מקדשו ממנו. תניא, מניין שאין התרומה עולה אלא באחד ומאה, דכתיב מכל חלבו את מקדשו ממנו, דבר שאתה מרים ממנו אם יפול לתוכו מקדשו, וכמה הוא – אחד ממאה קכגדהאי ממנו מיותר הוא, ובא ללמד דבר שאתה מרים ממנו אם יפול לתוכו מקדשו ונעשה הכל מדומע ואסור לזרים, וכך הוא השיעור לתרומת מעשר, שממאה סאין מפריש הישראל עשרה למעשר ראשון, ומאותן עשרה מפריש הלוי אחד מהן לתרומת מעשר לכהן, כמש"כ לעיל בפ' כ"ו, ולמדנו שכל שם תרומה אם נפלה לחולין ואין שם אלא מאה בין הכל בלבד מקדש הכל, וצריך שיהיו יותר ממאה, והיינו מאה ואחד, ולכן אם נפלה סאה תרומה למאה סאין חולין דהו"ל ביחד ק"א, נותן האחד לכהן, היינו במדה שנפל, והשאר מותר. וטעם נתינת האחד לכהן הוא כדי שלא יהיה בזה הפסד לכהן, כ"מ בריש פ"ב דערלה. –
ודע שכתבו התוס' בנדה מ"ז א', דדרשה זו בכלל אסמכתא היא, משום דדימוע מדרבנן ומה"ת תרומה בטל ברוב כשאר איסורים, והיינו ג"כ במין במינו, אבל במין בשאינו מינו הוי בנותן טעם כשאר איסורים.
ונ"מ בזה בזה"ז לענין חלה שנקראת ג"כ תרומה ושוה בכמה ענינים לתרומה כמש"כ בפ' שלח (ט"ו כ'), שאם נתערבה חלה בין במינו בין בשאינו מינו תבטל ברוב ואינה צריכה ביטול באחד ומאה כיון דהוי תרי דרבנן, דחיוב חלה בזה"ז אינו אלא מנהג חכמים כדי שלא לשתכח תורת חלה, כמבואר בבכורות כ"ז א', וגם הא דדימוע באחד ומאה הוי ג"כ מדרבנן, כמש"כ התוס', וא"כ בכזה ראוי לאוקמי אדאורייתא שתבטל ברוב, ובפרט במקום הפסד.
ועוד נראה דבתערובת חלה בזה"ז א"צ גם הרמה כשיעור שנפל כמו שצריך בתרומה שנפל לחולין, יען כי אחרי דעיקר הטעם בתרומה הוא משום גזל הכהן שלא יפסיד חלקו כמש"כ, ואחרי דחלה בזה"ז נשרפת א"כ א"צ להרים ממנה כשיעור שנפל, כך היה נראה לכאורה, אלא שהתוס' בבכורות שם כתבו דאין חילוק בזה בין חלה לתרומה, וצ"ל דהיא חומרא בעלמא, ומטעם שמבואר שם כדי שלא לשתכח תורת חלה, ועיין ביו"ד סי' שכ"ג. .
(ירושלמי תרומות פ"ד ה"ו) בהרימכם את חלבו. הרי זה אזהרה ללוים שלא יהיו תורמין אלא מן המובחר קכדר"ל תרומת מעשר שנותן הלוי לכהן אחד מעשרה ממעש"ר שלוקח מישראל. [ספרי]. ואכלתם אתו בכל מקום. תניא, רבי עקיבא אומר, תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי, דכתיב ואכלתם אותו בכל מקום, מי שיכול לאכלו בכל מקום, יצא כהן שאינו יכול לאכלו בבית הקברות קכהובא לאפוקי מדעת ראב"ע וכמה חכמים כאן ובבבלי יבמות פ"ו ב' דמותר ליתן מעשר ראשון גם לכהנים משום דגם כהנים נקראו לוים, וכדכתיב ביחזקאל מ"ה והכהנים הלוים בני צדוק, ואי משום הא דכתיב ואכלתם אותו בכל מקום, יצא כהן שאינו יכול לאכלו בביה"ק, ס"ל דבכל מקום לאו דוקא בכל מקום ממש אלא בכל מקום פירושו בעזרה, ופריך ליה ר"ע וכי אפשר לומר כן והא כתיב אתם וביתכם, ואשה בעזרה מנין, והנה קי"ל כר"ע, וכבר כתבנו מענין זה בריש פסוק כ"ו ושם ביארנו, יעוי"ש. .
(ירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ג) אתם וביתכם. לימד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום קכור"ל בת ישראל הנשואה ללוי יכולה ליתן רשות לשליח לתרום מעשר של בעלה ולהרים ממנו תרומת מעשר, ואין זה נקרא שלא מדעת, ודריש כן משום דא"א לומר דהכונה שמותרת לאכול במעשר בעלה דפשיטא הוא, דאחרי שאוכלת בתרומה שהיא חמורה, לא כש"כ שאוכלת במעשר הקל. .
(יבמות פ"ו א׳) כי שכר הוא לכם. מלמד שאם עבד יטול ואם לא עבד לא יטול, מכאן אמרו, בן לוי שקיבל עליו כל עבודת הלוים חוץ מדבר אחד, אין לו חלק בלוים קכזהכונה היא דאחרי ששכורים הם לעבוד עבודה, א"כ מהראוי שיקבלו עליהם העבודה ואם אין מקבלים אין להם שכר. ומכאן כתב בא"ז דמותר לש"ץ ליטול שכר התפלה שהיא במקום עבודה ואין זה בכלל מה אני בחנם וכו', וצ"ל דדעתו כדעת הרשב"א [הובא בשו"ת ר"י צהלון סי' ק"ד] דהש"ץ עומד במקום הלוים המשוררים. ויש להעיר ממש"כ הפוסקים לענין יוהכ"פ דהש"ץ עומד במקום כהן העובד, ואולי יש לחלק בין יוהכ"פ שבא לכפר משאר ימות השנה, ואין להאריך. [ספרי]. ולא תשאו עליו חטא. א"ר אלעאי, מניין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה, שנאמר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, ואם אינו קדוש נשיאת חטא למה, מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה קכחעיין לעיל בפסוק כ"ט בענין זה. .
(יבמות פ"ט ב׳) לא תחללו. ת"ר, הכהנים והלוים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחים, אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן, ואם עושין כן חיללו, ועליהם הכתוב אומר (מלאכי ב׳) שחתם ברית הלוי, ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו קכטומפרש בגמ' מאי ואומר, וכי תימא מיתה לא ת"ל וכו'. ואמנם אעפ"כ אין בזה עונש מיתה ביד"ש, וראיה שלא חשבו זה בסנהדרין פ"ג א' בין אלו שבמיתה ביד"ש, אלא ר"ל כדאי חומר עון חילול קדשים זה להענש עליו מיתה ביד"ש, וכה"ג כתבו התוס' בבכורות נ"ד א' ד"ה ושני.
ועיין בבכורות נ"א ב' שר' טרפון ור' חנינא היו רגילים להחזיר החמשת שקלים שהיו נוטלין בפדיון הבן, והקשו בתוס' הא נראה בזה כמסייע בבית הגרנות שמפסידים שאר כהנים שכולם יתנו להם מפני שרגילים להחזיר, וכתבו שאין הנותן יודע בשעה שנותן אם יחזירו, ולדעתי זה דוחק, דהא כיון שרגילים בזה הכל יודעים.
אלא שבכלל לא ידעתי מה חילול כהונה יש בכזה, דהלא רק אז יש חילול כשרוצים ליהנות ממתנותיהם, משא"כ אם מחזירים כפעם בפעם, ואדרבה בזה הם מחבבים את המצוה שאין עושים זה לשם ממון, וכדאי שילמדו מהם לעשות מצוה רק לשם מצוה, וכמ"ש בפסחים ח' ב' מפני מה אין פירות גינוסר וחמי טבריה בירושלים כדי שלא יאמרו עולי רגלים אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר ולרחוץ בחמי טבריה דיינו ונמצא עליה שלא לשמה, ואף הכא כן, וצ"ע. .
(בכורות כ"ו ב׳) לא תחללו וגו׳. א"ר שמעון בן לקיש, מעשר ראשון שהקדימו בשבלים אסור לאכול ממנו עראי. מ"ט, דכתיב את קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו קלכבר ביארנו בפ' כ"ו שאם הקדים הלוי ליקח מעש"ר מישראל בעוד שהיתה התבואה בשבלים פטור מתרומה גדולה וצריך רק להפריש תרומת מעשר כסדר המצוה המבואר בפרשה, עי"ש, ותרומת מעשר מצותה להפריש מתבואה גמורה, היינו מתבואה שנדושה ונטהרה מקש ומתבן, ואמר כאן דהו"א כיון דהשתא עודנו בשבלים ואין עוד חיוב תרומת מעשר עליו וגם מתרומה גדולה פטור יהא רשאי לע"ע לאכול ממנו עראי עד שידושם וימרחם וכמו דקי"ל בחלה שאוכל עראי מן העיסה עד שתהיה נלושה שאז בא חיוב חלה [כמבואר לפנינו בפרשה שלח] קמ"ל דאסור.
וטעם הדבר מבואר בבבלי ביצה י"ג ב' הואיל ויצא עליו שם מעשר, ר"ל משנקרא מעשר, בזה שלקחם מהישראל הזקיקתו לתרומה, ור"ל שכבר נקראת קודש, וכשאוכל ממנה קודם תקונה הוי כמחלל את הקודש, כהדרשה שבכאן, וענין אכילת ארעי הוא כגון שהיה מקלף שעורים ואוכל אחת אחת.
וסמיך זה על לשון את קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, דמכיון שלקח הלוי מהם מעשר ראשון כבר נקדשו אע"פ שלקח שלא כסדרן, היינו קודם תרומה גדולה, ונקראו קדשי בני ישראל. .
(ירושלמי תרומות פ"א ה"ה)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך